>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

אופיר כונן
אופיר כונן | צילום: תומר ושחר צלמים
לפני כמה ימים צלצל הטלפון הנייד שלי, ועל הצג הופיע "מספר חסוי". כמו הרבה אנשים שאני מכיר, גם אני לא אוהב את הכתובת הזו, אבל החלקתי את האצבע על המסך ועניתי לשיחה. הקול הגברי ניגש מיד לעניין: "זה בקשר לתהליך אימון. אתה יכול ללמד אותי איך להתגרש, לצאת מהארון, ולשמור על קשר טוב עם הילדים שלי?".

ד', גבר בשנות הארבעים המתקדמות, סיפר שהוא נשוי למעלה מעשרים שנים ואב לשני ילדים מתבגרים.

מפגשים מזדמנים עם גברים

אורח חייו ועבודתו מאפשרים לו מפגשים מזדמנים עם גברים, אבל זה רחוק מלהיות מספיק ומספק. בקול מלא כאב הוא תיאר את התסכול ואת ייסורי המצפון שהוא חווה. במלכוד שבו הוא נמצא, כך הוא מרגיש וחושב, הוא מפסיד בכל מקרה.

להישאר במצב הקיים משמעו לחיות בשקר, לשקר לאשתו, לילדיו ובעיקר לעצמו. למנוע מעצמו את אשר הוא באמת רוצה ומשתוקק לו – אהבה וזוגיות אמיתית עם גבר. "אף אחד לא רוצה מערכת יחסים עם גבר נשוי, ובצדק", אמר.

מצד שני הפחד משתק אותו. הפחד לפרק את המשפחה. הפחד לפגוע באשתו ובילדיו. הפחד לאבד אותם. הפחד מהתגובות של הסביבה, המשפחה, החברים. הפחד שגם אם יעשה זאת, לא ימצא זוגיות וישאר לבד. "קירח מכאן ומכאן" כפי שהוא הגדיר זאת.

חזרתי עשר שנים אחורה - ליום בו התגרשתי

השיחה איתו החזירה אותי אחורה בזמן. אני מכיר את הסיפור בגוף ראשון. לא, לי אין ילדים, אך התחושות והפחדים היו מאוד מוכרים. לאחר שניתקנו דפדפתי ב"יומני האישי" - מחברות שאני ממלא בכתב ידי, וחזרתי כמה שנים אחורה, למשהו שכתבתי אני לפני כשלוש שנים:

"למעלה מעשר שנים עברו מאז שהתגרשתי. מספיק זמן בכדי שהתחושות מאז ייטשטשו ויהיו כזכרון עמום. ואולי מוטב כך לפעמים. פשוט להמשיך הלאה ולהשאיר את העבר במקום הראוי לו – בעבר. עשר שנים אחרי, ובמקום בו אני נמצא היום, זה נראה פשוט ואפילו מובן מאליו. אבל זה לא באמת היה ככה. אני זוכר תקופות קשות ולא פשוטות, זמנים של פחד ובלבול, של יאוש ותסכול.

בחור עם אישה במיטה
עם אישה במיטה וחושב על גברים | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

אם אני משחזר אחורנית, תמיד הייתי קצת שונה, וזה הפחיד אותי. כבר כשהייתי ילד הבנתי שאני לא בדיוק כמו כולם. אמנם תמיד הייתי תלמיד טוב, ואפילו 'מקובל חברתית'. מכל הבחינות האלה עניתי על הציפיות. אבל היה לי סוד. סוד שלא סיפרתי לאף אחד. אף פעם. סוד שלא תמיד ידעתי איך לקרוא לו, להגדיר אותו או לתת לו הסבר. סוד שלא הסכמתי להודות בו. אפילו לא בפני עצמי. אבל עמוק בפנים ידעתי שאני קצת אחר.

כשהבנים שיחקו כדורגל, אני הייתי עם הבנות. כשכולם דיברו על בנות, אני שיתפתי פעולה, אבל חשבתי על בנים. אפילו הסתכלתי עליהם בלי שישימו לב. ואף אחד לא הרגיש. ואף אחד לא ידע.

בתיכון כבר הייתה לי חברה ואף אחד לא חשד בכלום. הסוד נשמר היטב, אך בתוך תוכי התחולל מאבק תמידי בין ההבנה שאני שונה, ובין הרצון להיות כמו כולם; בין ההרגשה הזו, הבלתי נשלטת והלא רצוייה, לבין השכל שלמד וחונך שזוג מורכב מגבר ואישה, וזה מה שצריך להיות! ואי אפשר אחרת! פשוט אי אפשר!

"הצעתי נישואים - היא הסכימה"

בחור עם אישה במיטה
איך אני מגלה את הסוד? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
וניסיתי בכל כוחי להדחיק, להכחיש, להתגבר. וקיויתי שזה יחלוף. 'זה סתם בלבול של גיל  ההתבגרות', שכנעתי את עצמי. 'אפילו המורה לטבע ביסודי אמרה את זה בשיעור חינוך מיני', נאחזתי בכל מה שיכולתי; 'זה יעבור!!!'.                                               

אבל גיל ההתבגרות עבר. גם הצבא כבר מאחורי. וזה לא עבר. זה עדיין כאן  - מודחק ומוכחש, אבל חי, בועט, מציק ולא נותן מנוח. אני עדיין עם החברה שלי מהתיכון, אהבת נעוריי, ואף אחד לא חושד. ואיתה, הבחורה שאני באמת אוהב, אני אוכל להעביר את חיי – כך חשבתי.                  

הצעתי נשואים. היא הסכימה. חתן בחליפה, כלה בשמלה לבנה, די ג'יי, צלם וארבע מאות אורחים היו מנעול אחרון וסופי לתיבה המוסתרת עמוק במרתפי ליבי ומוחי, ובתוכה הסוד הנורא שאין לו שם, אין לו כינוי, ובטח שלא קוראים לו 'הומו'! .  

"'על הנייר' - הכל בסדר. בפנים משהו לא מסתדר"                               

מדי פעם הייתי שומע קולות עמומים מהמרתף. זה היה הוא. הסוד הגדול. משתולל ובועט בדפנות התיבה שהפכה צפופה וחונקת עם כל יום שעבר. למזלי רק אני שמעתי אותו. לא הבנתי איך יתכן שאף אחד לא שומע. איך אף אחד לא רואה או מרגיש שמשהו קורה, שמשהו 'לא בסדר'? איך אף אחד לא אומר כלום? לא עוזר לי?!

עם הזמן זה נעשה קשה יותר ויותר. התסכול והייאוש הצטרפו לחגיגה. 'על הנייר' – הכל היה מושלם. כלפי חוץ – הכל בסדר. אך בפנים משהו חסר, משהו כלוא, משהו לא מסתדר. חוסר שקט וחוסר מנוחה תמידי. 'אבל אני לא...!' כך המשכתי להגיד לעצמי, שוב ושוב.                

בחור עם אישה במיטה
איך אני יוצא מהסיפור הזה? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
הקושי להאמין בזה הלך וגבר. לא יכולתי להימלט מזה. כבר הבנתי. כבר ידעתי. אי אפשר להמשיך להתכחש, אי אפשר להמשיך להיאבק. אני הומו. זה מי שאני. זאת האמת שלי.                     

ועכשיו מה?! הפחד שיתק אותי. מה אני עושה עם זה? איך אני ממשיך מכאן? איך  אני מתמודד עם עצמי, עם הסביבה, החברים, המשפחה? איך יקבלו את זה? אולי לא יקבלו אותי ככה? לא יאהבו אותי יותר? יחשבו ששיקרתי כל החיים...? מה יגידו? איך אני אספר לאשתי? למשפחה? לחברים? שאלות רבות התרוצצו לי בראש, ולא היו לי תשובות. רק דבר אחד ידעתי – ידעתי שאי אפשר יותר. אני פשוט לא מסוגל להמשיך ככה. 

"מחליט להתגרש מאשתי"                   

הראשונה שסיפרתי לה הייתה חברה טובה שלי, ולמרות שידעתי בודאות שהיא תקבל אותי כמו שאני, בלי לשפוט, ותהיה שם בשבילי, היה זה אחד הרגעים המפחידים ביותר שהכרתי עד אז, וידעתי שהוא רק הראשון. הבא אחריו היה הרגע בו סיפרתי לאשתי על הסוד הנורא. הסוד התחיל לצאת מהתיבה. אני התחלתי לצאת מהארון. פניתי לקבל עזרה מקצועית, ובתהליך שלי למדתי בעיקר לשים את עצמי במרכז.              

כמה חודשים מייסרים חלפו עד שנפרדנו סופית – היא (אשתי) ואני, ואני והוא (הסוד). חודשים של פחד גדול, חוסר וודאות, ייסורי מצפון, ורגשות אשם. אך בסופם הייתה תחושה של חופש – חופש להיות מי שאני, כמו שאני, מי שאני רוצה ובוחר להיות. חופש לחיות את חיי לפי האמת שלי, לבחור באמת שלי, ולהיות נאמן לעצמי וללב שלי.                        

לא, זה לא היה קל. לא היה פשוט, והיה מאוד מפחיד. גם בתקופה שבאה אחרי כן. אך אם היית ממשיך לחכות שהפחד יעבור – כלום לא היה קורה. אם לא הייתי עושה משהו למרות הפחד – אני לא רוצה לחשוב אפילו איפה הייתי היום....                                 

חתיכת שיעור עברתי שם. שיעור חשוב על הכוח והאומץ הטמון בנו לחולל שינויים בחיינו, גם כשהם מפחידים וקשים. יש לנו את האפשרות לבחור באמת שלנו, להיות נאמנים לעצמנו וללכת אחרי הלב".

ד' אמר שהוא עדיין לא מוכן להתמודד עם השאלה הזו, עם ההחלטה הזו, עם הדילמה המאוד לא פשוטה הזו, שרבים חיים אותה יום יום. לא נפגשנו ולא שמעתי ממנו שוב. אני מקווה שעצם השיחה, ההקשבה, האפשרות לפרוק קצת מהלב, עזרו ולו במעט. 

הכותב הוא מאמן אישי. לשאלות נוספות, כיתבו למייל

>> 25 משפטים שנמאס להומואים לשמוע

>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה