>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
חיכיתי כמה שעות לפני שאני יושבת לכתוב. הכל בפנים כל כך בער, שחשבתי שמוטב שאתן לאצבעות הרועדות להירגע בטרם ירוצו על פני המקלדת.
עליתי הערב על אוטובוס בדרכי מקינג ג'ורג' הביתה. עניין שבשגרה. יש לציין שלא סתם בקינג ג'ורג', אלא בדרכי מהמרכז הגאה הביתה, לאחר ישיבת ועדת מתנדבים מוצלחת של הורי תהל"ה - עמותת הורים לילדים להט"בים: לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים.
המלחמה מתחילה: להתערב או לא?
ארבעה חבר'ה צעירים במושב לידי בשיחה פורה ומגוונת: "יא הומו, הוא הומו, איזה הומו, איכס הומו". עד כאן – גם זה עניין שבשגרה. לשמוע בני נוער צעירים משתלחים האחד בשני תוך סינון הקללה הכי נפוצה ו"מעליבה": "הומו".
לא עוברים כמה מאות מטרים והנערים הנחמדים מתחילים לצעוק "הומואים" לעוברים ושבים ברחוב, תוך שהם יורקים עליהם. תאמינו לי – חתיכת מטח יריקות.
אני מתכווצת. המלחמה בפנים מתחילה: תגידי משהו, מה שווה כל הפעילות שלך, אם בסוף חבורת נערים יושבת לידך ויורקת על אנשים ברחוב בגלל שהם "נראים" כמו הומואים – ואת שותקת. מצד שני, אתם יודעים – אוטובוס, חבורה יושבת יחד, קונפליקט במרחב סגור. מאיים משהו. לאחר תחנה אחת מצטרפים לארבעת המופלאים עוד כששה חבר'ה, תוך צהלות שמחה: "יא הומואים, בואו שבו".
הנסיעה נמשכת, אבל מה שקורה בהמשך כבר אינו ניתן לתיאור: המילה הומו נשמעת כ-60 פעם בדקה, אבל מתחילים להתווסף אליה תיאורים. ובכן – ההומו הוא אדם מפגר, אינו שולט בעצמו ובפניו, בהמה. תיאורים מיניים מפורטים ביותר אודות הווי ההומואים ה"סוטים", תוך נקיטת שם של בן שכבה ש"הוא בטוח הומו כי ידידה שלו נשבעה שהוא כזה", ושוב חיקוי של איך נראים ונשמעים הומואים, תוך השמעת קולות גועל, בחילה והקאה מפני האנשים ה"דוחים האלה".
אחר כך מגיעה באופן בלתי צפוי חמלה על ההורים "האומללים שיצאו להם ילדים הומואים". ואז – שיא השיאים – הם מספרים מה יעשו לילדים שלהם אם ייוולדו הומואים ואיך הם יהרגו אותם כי אם יוצא בן הומו אז עדיף שכבר ימות.
אנשים זזים באוטובוס בחוסר נוחות. מסתכלים זה אל זה, לוחשים אחד לשני: "זה לא בסדר". מסתכלים לכיוון הנהג שנראה באותו רגע מרוחק קילומטרים מאיתנו, עם כל ההמונים המפרידים בינינו על האוטובוס האחד המסכן.
ואני חושבת לעצמי באותם רגעים: לא אוכל להביט על עצמי במראה אם הכל יעבור ככה, ב"סבבי-בבי", בחגיגה, כאילו כלום.
ופעם ראשונה שזה קורה לי – אני קמה ויוצאת עליהם בצעקות רמות. בחיים לא צעקתי באוטובוס (וגם לא במקומות אחרים, אגב). אני מסבירה להם שבמרחב ציבורי לא מדברים ככה ושיפסיקו עם התיאורים המיניים. אני ממשיכה וקוראת לעברם בקול שאני לא מאמינה בכלל שיוצא מהגרון שלי – "מה מפריע להם אם מישהו הומו, ושהומו זה לא קללה. אני מעדיפה בן הומו מאשר בן כמוכם, גס רוח, מתנהג בצורה מבישה, יורק על אנשים ברחוב".
אולי התגובה שלי לא הייתה הכי שקולה או הכי אופיינית לי, אולי יכולתי לפנות אליהם אחרת, אולי זה אפילו היה יותר יעיל. אבל הכעס… ובפנים – עלבון צורב בשם אותו ילד הומו עלום בשכבה שלהם.
אם לי קשה, מה עוברים צעירים על בשרם?
אני שומעת הורים מתארים השפלות שעובר ילדם, אני שומעת צעירים שמספרים על קושי בחברה. אבל פעם ראשונה שאני חווה על בשרי את תחושת ההשפלה הזו, והיא קשה אפילו לי – אישה מבוגרת, בטוחה בעצמה, מוקפת חברים. "צליל" האסימון נפל. עוד חתיכה קטנה פנימה, ובשתי פעימות.
1. אם אני מרגישה ככה, אין לי מושג איך יכול נער בן 14, 15 לעמוד מול קבוצה גדולה ומאוחדת שמשפילה אותו בלי סוף. פתאום אני מרגישה מבפנים את האימה, את הבדידות, את תחושת חוסר הערך של נערים שנאלצים להתמודד עם הומופוביה בגיל כל כך אכזרי.
2. צפים ועולים לי ביתר שאת כל הדיבורים האלו בימים האחרונים, של חברי הכנסת שמתראיינים להם וזורקים (שלא לומר יורקים) דברי הבל רווי בורות, סטיגמות ושנאה. מי יכול לדעת כמה משמשים הדברים האלה דלק למכונת הרשע. כמה הם מצליחים להפוך במחי הבל פה אוכלוסיה שלמה לכזו שמותר ואף רצוי לרדת עליה, להשתלח בה, לבוז לה. אוכלוסיה שלמה שאין לה לגיטימיות, אבל יש גם יש לגיטימיות למחוק אותה. וכשאני אומרת למחוק – כל אחד יכול להבין מה שהוא רוצה.
>> אנסטסיה מיכאלי נגד הקהילה הגאה
