>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
הקהילה הגאה בישראל רשמה הישג נוסף השבוע עם החלטת בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן לאפשר גירושים אזרחיים בין פרופסור עוזי אבן ובן זוגו לשעבר, ד"ר עמית קמה.
שוב, בית המשפט הוכיח את נחיצותו הקריטית אל מול מערכת החוק המקרטעת וההומופובית. שוב, היו אלה אנשים פרטים שישנו גורלות של אלפים שיבואו אחריהם. צעד גדול לשני גברים פרטיים - צעד גדול עוד יותר לקהילה בישראל ולחברה, שממשיכה להערים קשיים על הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים בדרך לשוויון זכויות וחיים בכבוד.
למעלה מרבע מאה חיו הזוג (לשעבר) אבן-קמה ביחד, ועדיין היו צריכים את אישור בית המשפט הרבני להתגרש. אותו בית משפט שלא הסכים לחתן אותם, היה זה שאמור היה לאפשר להם להתגרש. אבסורד גרוטסקי שכזה יכול להתקיים רק במדינה שלא מפרידה בין דת ומדינה. ואין מספיק מילים בלועזית שיוכלו לתאר את חומרת העניין.
צפיתי בזוג לשעבר אבן-קמה בראיון שהעניקו לתכניתו "שש עם עודד בן עמי". חשבתי איך יתכן שהגירושים הפרטיים והאישיים הללו הם סיבה למסיבה? המלחמה בממסד ובהומופוביה השולטת בה (עדיין) ביד רמה אילצה את בני הזוג לשעבר לשתף פעולה. ככה זה כשיש אויב משותף.
היה מרגש לראות כיצד זוג גברים לא צעירים שמים את המחלוקות האישיות בצד, מתייצבים זה לצד זה ונלחמים יחד למען מטרה גדולה יותר – הקהילה הגאה, זכויות הפרט, כבוד האדם. חירות.
כל אחד והלפיד שהוא משאיר אחריו
אחרי שהם נהנו מפסק דין בן ארי, שבעקבותיו חתונתם בקנדה בשנת 2005 הוכרה בישראל, פסק הדין שלהם יעזור בעתיד לזוגות שלא התחתנו ברבנות – להתגרש. כך הדברים מתנהלים בקהילה הגאה בחברה הישראלית. כמו במירוץ שליחים – כל אחד מעביר את הלפיד לבאים אחריו.
פסק הדין התקדימי שהתפרסם באמצעי התקשורת השונים העלה שוב לכותרות את מעמדם של חברי הקהילה הגאה בישראל. שוב אותו עיסוק בשיפור שחל ביחס להומואים וללסביות בישראל בשני העשורים האחרונים, שוב אותה טפיחה על שכמה של מערכת המשפט והלקאת המערכת החוקתית. שוב אותה התעלמות ממצבם של טרנסג'נדרים שלא מצליחים בינתיים להרעיד את חומות בית המשפט הבצורות.
נכון, מעמדה של הקהילה הגאה השתפר לעין שיעור בשנים האחרונות. ועדיין, אי אפשר שלא להתקומם נוכח המאבקים, הקשיים, הזמן המיותר, המשאבים ודרך החתחתים שעוברים אותם פרטים בדרך לפריצת החומות והמחסומים. אנשים כמוני-כמוך שנאלצים ביום אחד לגייס כוחותיהם וכישוריהם, להשאיר את חייהם על הולד – ולהילחם. בשביל עצמם, בשביל הקהילה, בשביל כולנו, כחברה.
אותה "קהילה" שמורכבת מכל כך הרבה פרטים שיחד, לאט לאט, יצרו את המציאות כמו שאנחנו מכירים. כמו יונתן דנילוביץ', שחייב את חברת אל על בשנת 89' להשוות את זכויותיו לאלה של זוגות הטרוסקסואלים ולהעניק לו ולבן זוגו תנאים זהים. 22 שנים אחר-כך, כשנתקלתי בו במקרה באירוע חברתי, הודיתי לו על הכוח והתעוזה שהיו לו בתקופה שאלה לא היו מובנים מאליהם. בזכותו בילינו בן זוגי ואני בניו יורק, תאילנד ובאירופה בשנותיי כדייל. בלעדיו זה לא היה קורה.
אבל דנילוביץ' לא היה יחיד. אחריו באו עוד רבים וטובים.
שמיכת הטלאים של הקהילה הגאה
בשנת 2001 נקראו אל הדגל זוג לסביות, שנאבקו בבית המשפט על ההכרה בהן כתא משפחתי. בית המשפט קבע באופן תקדימי את מה ששתיהן ידעו מזמן: הן בהחלט עונות על ההגדרה של "בנות משפחה". אלפי משפחות של זוגות נשים אחריהן הוכרו כמשפחה בזכותן.
זוג נשים אחר סלל פעם נוספת את דרכה של קהילה שלמה,כשבזכות עקשותו הפך את ההורות החד מינית המשותפת ללגיטימית מספר שנים אחר-כך. היו אלה בנות הזוג טל ואביטל ירוס חקק, שבעקבות מאבקן שנמשך 9 שנים, אושר אימוץ במשפחתן החד מינית. מאז, עשרות זוגות הצליחו לאמץ את ילדי בני זוגם והפכו דה-פקטו למשפחה לכל דבר. על אפה וחמתה של הרבנות.
בהמשך לקחו על עצמם את המשימה חמישה זוגות גברים, שאילצו את בית המשפט לאשר את חתונתם בקנדה. בתום מאבק לא קל חייב השופט אהרון ברק את מרשם האוכלוסין להכיר בנישואין אלה ולרשום את הזוגות הנשואים, כנשואים. כמה פשוט, ככה מסובך. בישראל.
מוקדם יותר השנה היו אלה יואב ארד ואיתי פנקס, שעתירתם לבג"צ בבקשה לשנות את חוק הפונדקאות כך שיחול גם על זוגות גברים ולא רק על גבר ואישה, התקבלה. בזכותם יהפכו בעתיד אלפי גברים להורים מאושרים.
אלה רק מקרים בודדים במאבקם של רבים בקהילה הגאה אל מול מערכת המשפט, בהיעדר חוק שיגן עליהם. כך, תקדים אחר תקדים, לבנה אחר לבנה, נבנתה שמיכת הטלאים הגאה של הקהילה בישראל. אותה שמיכה לא גמורה שחלקים בה יתפרו בעתיד, ואחרים שנתפרו עלולים להיפרם בכל רגע, כבנויים על כרעי תרנגולת. כן, גם ביום חג כזה יש לזכור שהמצב הטוב (יחסית) של הקהילה יכול לחזור לאחור באפצ'י אחד. בהיעדר חוקים שמגנים על חברי הקהילה, יכול מעמדה להתדרדר לאחור בין לילה. עם הכיוון החברתי/פוליטי אליו אנו הולכים, זה בהחלט לא תסריט דמיוני.
ביום שמש יפה
ברגעים אלה ממש רוקד צעיר בן 18 במסיבה. הוא לא חושב על חתונה וילדים, זה עוד רחוק. אבל כדאי שגם הוא יידע שביום בו יסתיימו הריקודים, הוא עתיד למצוא את מקומו בחברה הודות לאנשים טובים, חזקים ובעיקר אמיצים, שסללו לו את הדרך מהרחבה אל חיים מלאים והוגנים יותר. אותם אנשים שנקראו אל הדגל מכורח המציאות או מתוך תחושת עוולה נוראית, מרצון לעשות שיהיה כאן קצת אחרת.
הייתי כמעט בן 20 כשזמר אלמוני יחסית שר שיותר טוב כלום מכמעט. בין כל השירים בדיסק המופת היה אחד שריגש אותי במיוחד. "תחזיק במוטות שתקעו אנשים", הוא שר, "זה נגד הרוח - מעיפה בניינים ונותנת לי כוח". עם השנים דמיינתי לעצמי את אותן מוטות כמשולות היו לדגלי הגאווה שהוצבו על ידי כל כך הרבה אנשים לאורך השנים, אלה שבזכותם יצאתי מהארון בעצמי, זמן קצר אחר-כך.
השבוע היו אלה אבן וקמה שהצטרפו לדנילוביץ'-פנקס-ארד-ירוס-חקק ושות', הזיזו אותנו עוד טיפה קדימה, ונתנו גם לי כוח להמשיך. עד הגיבור הבא, עד שנחיה את חיינו כמו כולם. שווים.