כמו נערה בת 17 ופייסבוק, כמו בר רפאלי וצלמי פפראצי, אי אפשר להפריד בין הומואים ואירוויזיון. אתה אוהב את האירוויזיון? כדאי שתחשוב כבר עכשיו על השיחה ההיא עם ההורים...
בפעם הראשונה שהבנתי את זה, הייתי בן שש. אני זוכר את ההתרגשות, את דפיקות הלב, את הרצון הזה שכל העולם יידע. הרגשתי שמשהו בי שונה, אבל לא היה לי אכפת, הרומן שלי עם התחרות הענקית הזו היה חזק ממני. אני זוכר את הרגע שסנדרה קים, ילדה בת 12 מבלגיה, עלתה לבמה עם פפיון ורוד ומכנסיים ורודים עוד יותר, וזכתה במקום הראשון.
עם השנים למדתי כל מילה, כל תנועה, הכרתי כל מדינה שהשתתפה, כל דגל. אפילו שיננתי "קליספרה" או "גוטן נאכט" במבטא הנכון, סתם שיהיה. גם כשהיא אכזבה, זייפה או לא תמיד סיפקה את הסחורה - אני חיכיתי לתחרות הזו כל שנה.
ותודה לדנה אינטרנשיונל
כשגדלתי, שמתי לב שלהגיד שאתה אוהב את האירוויזיון זה כמו לצאת מהארון. החיבור, שהיה מרומז כל כך הרבה שנים, התפרץ והגיע לשיאו בשנת 98, כשדנה אינטרנשיונל כבשה את אירופה עם "דיווה". באותה תחרות, במה שנראה כהתארגנות חוצת גבולות, התאגדו הומואים רבים במדינות שונות ברחבי אירופה והעניקו לשיר דוז פואה ואת הניצחון המיוחל.
אחרי הניצחון נסעתי לתל אביב, לכיכר, לבדי. אני זוכר את דגלי הגאווה שהתנופפו, את השחרור והאהבה שעטפו את הרחובות. לא הבנתי אותם או אותי, לא הבנתי את הסיבה להרגשתי, אבל זה לא היה חשוב - הרגשתי בבית. פתאום לאותה קהילה מדומיינת היו פנים, ועוד שמחים, לא כמו אלה שראיתי בסרטים של עמוס גוטמן.
התקשורת הישראלית נתנה למחרת במה גדולה לניצחון וחגיגות. השיא האישי שלי היה גם שיא של קהילה, שעדיין לא ידעתי שאני חלק ממנה. הערב ההוא היה נקודת ציון מכרעת במאבק של הקהילה הגאה ובלגיטימיות לה זכתה, מעין "מהומות סטונוול" מקומיות. אבל בשבילי זה היה רגע פרטי נפלא ומכונן גם בהגדרתי את עצמי, וגם בביטחון שזה העניק לי בהמשך.
השבט אמר את דברו
15 שנים חלפו מאותו לילה, והילד הזה כבר בן 32. זו אותה ההתרגשות וזה עדיין אני, אבל התחרות השתנתה. במשך השנים היא עברה מתיחות פנים, מדינות נוספו לתחרות, אחרות עזבו, החוקים השתנו, הפוליטיקה השתלטה, הגושים התאגדו. הקהל הרחב כבר מזמן איבד עניין - "מדורת השבט" של הערוץ הראשון מזמן כבתה, השבט אמר את דברו ומצא את עצמו בערוצים ובתכניות אחרות, אבל בשבילי היא תמיד תהיה אחת התכניות, אם לא ה-.
עם השנים התחרות הפכה באופן רשמי ל"מונדיאל" של ההומואים, שהפכו אותה למה שהיא היום: גדולה יותר, צבעונית יותר, גרנדיוזית יותר. הקשר בין התחרות לזהותי המינית כבר נראה לי כל כך מובן מאליו, שאני כבר לא יכול להפריד ביניהן.
שמחתי לקרוא עדויות מחקריות לכך במאמרה של דפנה למיש, שמצאה מקורות היסטוריים, תרבותיים ואמנותיים לקשר בין הומואים לאירוויזיון. לדבריה, אחרי שנים של הסתרה, הומואים פיתחו רגישות לקאמפיות - סגנון המשלב אירוניה, פרודיה, סטייל מובחן, תיאטרליות והומור. משהו אבולוציוני, אם תרצו. והרגישות הזו מצאה את מבוקשה באירוויזיון, על כל הקיטשיות, הגרנדיוזיות, וה"גדול מהחיים" שבו. זה לא התחיל באירוויזיון כמובן, והומואים העריצו הרבה לפני כן כוכבות גדולות מהחיים בקולנוע, טלוויזיה, תיאטרון ומוזיקה, אבל הדבר חלחל בסופו של דבר גם לתחרות.
ובאמת, עבורי ועבור רבים מחבריי, התחרות כבר מזמן חורגת מעבר לשלוש השעות שלה. מדובר בממש תת תרבות מיוחדת, עם מאפיינים משלה, פורומים מתאימים, ארגון מסיבות, נסיעה לעיר בה מתקיימת התחרות ומה לא. רבים משתמשים בתחרות כאמצעי להבניית זהותם, למציאת עצמם, ונהנים מאותה מציאות אלטרנטיבית, פנטזיונרית, צבעונית, שעבור חלקם רחוקה מאד מהמציאות האפורה.
אז נכון, האירוויזיון לא "שייך" רק להומואים. אני מכיר כמה סטרייטים שנהנים מהתחרות (סטרייטים???) ובטוח שיש הומואים רבים שבכלל מעדיפים כדורגל (זה הצחיק גם אותי). ועדיין, לתחרות הזו יש השפעה על הומואים, שחוגגים את החיים והחופש דרך התחרות. אמנם מה שנותר מתכנית הדגל של הערוץ הראשון הוא מזמן רק דגל, אבל הדגל הקטן והצבעוני הזה אומץ על ידי קהילה אחת, שמניפה אותו כל שנה בגאווה ומחזירה לו את כבודו האבוד. קהילה שמחה, מיוחדת ומוכשרת, שאני שמח וגאה היום להיות חלק ממנה.
אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם: אני אוהב את האירוויזיון.