חשבתי שאכתוב על כל הנושאים איתם מתמודד אדם שיום אחד מודיעים לו שהוא נדבק ב HIV. פחדים. תרופות. חשיפה. דעות קדומות. בושה. זוגיות וסקס כנשא - ובקיצור על כל מה שקורה לאחר הגילוי.
על "איך נדבקתי" לא חשבתי לכתוב, אבל מהטוקבקים והפידבקים שקיבלתי בפרק הראשון, שהיו מאד חזקים ומחזקים – די מפליאים אפילו – הבנתי שזו השאלה הראשונה שהכי מעניינת אנשים. ויש בי חלק שמרגיש ששווה לדבר על זה לפני שממשיכים הלאה.
איך נדבקתי בנגיף ה- HIV?
"איך נדבקתי" היא שאלה מורכבת בעיניי. החלקים הטכניים הם היותר קלים אני מניח: ב 2004 הלכתי עם חבר שמילצר איתי בקפה בת”א לבדיקת HIV שגרתית וקיבלנו תשובות משמחות, ומבחינתי גם ברורות מאליהן, שהכל בסדר. ב 2006 כבר קיבלתי תשובה אחרת.
בשנים שבהם נדבקתי (בין גיל 32 ל 34) עשיתי מעט מאד סקס לעומת שנות ה 20 של חיי. ממש מעט. מעולם לא הייתי אדם שחרט על דגלו שקונדום לא מעניין אותו. ידעתי שקיימות מחלות שמועברות ביחסי מין, כגון איידס, ולכן הקפדתי לשים קונדום איפה שהיה צריך. כמעט תמיד.
ה"כמעט" הזה הוא מה שעשה את ההבדל. אני די משוכנע שאפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שעשיתי סקס לא מוגן בשנתיים האלה. אני לא יודע מי הדביק אותי. אני לא יודע באיזה יום או חודש זה קרה. האמת? לא ממש אכפת לי.
יש סיכוי די טוב שמי שהדביק אותי לא ידע שהוא נשא בעצמו. 3 האנשים היחידים שזכרתי, שאיתם עשיתי סקס לא מוגן במהלך שנתיים אלו, הם לא אלו שהדביקו אותי, ואם הם דוברי אמת, אז גם אני לא הדבקתי אותם בלי לדעת שאני כבר הייתי אז נשא בעצמי. אבל התיאור היבש והקצר הזה הוא בעיניי קצה הקרחון.
מי שזכה לכבוד המפוקפק של לארח את נגיפי ה HIV בגופו, ברב המקרים - לא יוכל לטעון שאין לו חלק בדבר. אני ודאי יודע שההתנהגות שלי בלבד היא זו שנתנה פתח למחלה זו אל גופי. לא סתם יש אדם שייזהר תמיד בנושא מין בטוח (ובכלל), ואדם אחר, כמוני שיחפף לפעמים.
איך לעזאזל הולכים בוקר אחרי בוקר אחרי בוקר, להפקיד את מיטב השעות שניתנו לי בעולם הזה, באיזה עבודה שלא מעניינת אותי? העולם של הגדולים נראה לי אז כמו משהו שאני לא רוצה ללמוד איך משתלבים בו.
לאור איזה פרפקציוניזם, שאולי הוא תוצאה של תחושת ההבטחה שהרגשתי כילד, כל דבר נראה לי ככישלון.
"כעסתי על המחיר שאני משלם כהומו"
הדבר שהכי רציתי מאז גיל 14, מישהו חמוד לאהוב ושיאהב אותי, לא נראה באופק. ניסיונות לצאת עם בחורים העלו לא פעם רגשות לא נעימים של בלבול ואשמה. כל הזמן חיכיתי לבחור "האמיתי" כשאני פוסל על הדרך הרבה בחורים אמיתיים מאד.
אז גם התחלתי להבין שיש בי כעס על המחיר שאני נאלצתי לשלם על היותי הומו. על כך שאני לא יכול ללכת יד ביד ברחוב עם מי שבא לי כמו כל סטרייט מצוי, על השנאה שקיימת כלפי הומואים בעולם.
אני חושב גם, עם יד הלב, שמעטים הם ההומואים שאין בהם, במידה זו או אחרת, שנאה עצמית ותחושה של משהו פגום. מיניות זה אחד הכוחות הנפלאים ביותר שאני מכיר ולמרות זאת, הרבה שנים היו לי גם תחושות של גועל או אשמה סביב סקס. אני חושב שלא מעט בזכות הלכלוך שהחברה משייכת למיניות, ובוודאי להומוסקסואליות.
אלו חלק מהסיבות שבגללן מצאתי את עצמי לפעמים במקומות של הרס עצמי שהתבטא למשל בסמים, שלפעמים חרגו מגבול הטעם הטוב, ובעיקר בצילם, היו מקרים של סקס לא בטוח.
האם כל זה משנה בהתמודדות שלי עם מצבי ה"חדש"? לא יודע.
אם הייתי ילד טוב ירושלים, שנדבק בזוגיות או מטעות כמעט חד פעמית (כמו אחרים ואחרות שנדבקו) – האם זה היה אחרת? אני חושב שלא ממש. ממילא לא פיניתי הרבה מקום לאחר הגילוי לכעס על עצמי, כי לא ראיתי בכך טעם.
יותר חשוב בעיניי, מה קורה בעקבות גילוי שכזה.
אני יכול לומר שדווקא השנים האחרונות בחיי, אולי באופן טיפה אירוני, מסמנות יותר יציבות וחוזק מפעם. אני מאד פעיל, משחק הרבה טניס, עושה פעילות חברתית שמעולם לא עשיתי קודם, ובאופן כללי במצב רוח טוב והרבה פחות מוטרד מפעם. אני פחות זקוק היום לחיזוקים חיצוניים למי שאני. הריגושים שאני מחפש היום הם טיפה אחרים מפעם, והם לא זקוקים לתזזיתיות שבה הייתי נתון לפעמים.
בעוד 3 חודשים, בדרום הודו, עם 5 חברי ילדות טובים, נחגוג כולנו יומולדת 40 ונפתח לראשונה את המחברת שבה כתבנו לפני 9 שנים מה התחזית שלנו לגיל 40. הרבה דברים רשם שם כל אחד. אבל הדבר האחרון בעולם שחשבתי זה שאחיה בגיל 40 עם נגיף האיידס, ואהיה יותר מאושר ממה שהייתי אז.
>> "ביום אחד השתנו לי החיים" - רמי גרשוני בטור הראשון
>> קמפיין חדש של הוועד למלחמה איידס: נלחמים בסטיגמה
>> 20 שנה למותו של פרדי מרקורי: סיפור האהבה הגדול נחשף