"מה כבר יכול להיות נורא בצילום רחם?"
לכאורה נשמע לא מזיק. קבעתי לי תור לצילום רחם. אמא שלי, שמזמן יצאה לגמלאות, שמחה ללוות אותי לבדיקה הלכאורה פשוטה הזו.
בראש דמיינתי לי יום כייף חופשי עם אמא, נפגשות בתל אביב צועדות בכייף ברגל לכיוון המרפאה, צילום קטן ומשם הולכות לקרוע את העיר או לפחות לאכול מרק אצל ציון בכרם התימנים.
בפועל, ישבנו בתור, לפנינו 7-8 נשים, כולן מדברות ביניהן על כך שסיפרו להן שהבדיקה לא ממש נוראית. חשבתי לעצמי "מה כבר יכול להיות נוראי בצילום רחם? נכנסים מורידים בגדים, הרחם מחייך, מצלמים אותו והולכים הביתה לא?". לא.
אני נכנסת. חדר קר, מבקשים שאוריד חלק תחתון ואשכב על המיטה. הרדיולוג (פחות סקסי ממה שזה נשמע) הסביר לי על הבדיקה, איזה יוד יזריקו לי ועל כך שהבדיקה מאוד קצרה. "רק רוצים לראות שאין שום מגבלה פיזית להיכנס להריון וזהו".
תוך שלוש שניות מצאתי את עצמי בוכה וצועקת מכאבים. לרגע חשבתי שישנתי 9 חודשים והתעוררתי בדיוק ללידה, ממש ככה זה הרגיש. ככה לפחות רואים בסרטים.
"כמה צפוי: עד שיש לי איבר קטן, זה הרחם"
אמא שלי המסכנה עמדה בחוץ ושמעה את יללותיי, ואני לא רוצה לחשוב על הבנות המסכנות שחיכו בתור אחריי. הבדיקה נגמרה, ושאלתי את הרופא למה היא כל כך כאבה לי. הוא הסביר שבגלל שהרחם שלי קטן אז נאלצו לנפח לי בלון קטן כדי שהראות תהיה טובה יותר.
ואני חושבת לעצמי: "זה הרי כל כך ברור שעד שיש לי כבר איבר בגוף שהוא קטן, זה יהיה הרחם. לא כפות הרגליים, לא הבטן, לא הירכיים. הרחם". החלק הטוב בכל הסיפור: הבדיקה יצאה תקינה לגמרי (אבל מרק אצל ציון בכרם לא היה).
הרגשתי כאילו שופדתי על מוט קפיצה לגובה, הרחם הקטן שלי ואני נכנסנו למונית ונסענו ישר הביתה.
לאחר שבידי היו כל תוצאות הבדיקות, קבעתי תור לרופא המטפל החדש (יודגש כי חתיך בטירוף) שלי, לקבלת תכנית טיפול. למי שחשבה שתכנית טיפול אומרת שאני מתפללת להיכנס להריון במשך שבועיים, והחברה שלי מטפלת בי עפ"י הוראות הרופא, טעה.
קיבלתי רשימת מרשמים שלא הייתה מביישת חולה כרוני ממוצע: מזרקים, כדורים, נרות, אמפולות, מאחורי בבית המרקחת השתרך תור ארוך, רק היה חסר שאני אשלוף מהארנק גם כמה קופונים והייתי זוכה בתואר הלקוחה המעיקה של היום. הלכתי לי הביתה, התקלחתי והתחלתי להכין את כל מה שצריך לקראת ההזרקה: אומץ לב, וראי.
למה ראי? את השיטה של הראי פיתחתי בניסיונות של השנה שעברה, כשאני עומדת מול הראי ומזריקה לעצמי בבטן, תוך כדי שאני מביטה בראי ולא על הבטן שלי - כך אני מרגישה כאילו שאני מזריקה למישהו אחר והכאב פחות נורא. הכי קרוב שאי פעם אגיע ללימודי רפואה: חיטוי, ערבוב, הזרקה, ייללה קטנה ודי.
כל כמה ימים, אני ניגשת בהוראת הרופא לבדוק איך הזריקות משפיעות ואיך הגוף מגיב, אני יושבת בחדר המתנה מלא בנשים כמוני. חלקן מגיעות עם בני ובנות זוג, רובן מגיעות לבד.
תמיד נראה לי שמי שמגיעה לבד, אלו הפעמים הראשונות שלה. אחרי כך-כך הרבה פעמים של ישיבה בתור הזה בשביל בדיקה של דקה וחצי, אין טעם להטריח את בן או בת הזוג.
"פתאום אני מרגישה בפרק של ה'אנטומיה של גריי'"
אבל ליום השאיבה הזה יעל כבר הגיעה איתי. תהליך שאיבת הביציות נעשה בהרדמה מלאה, אמנם למשך 20 דקות, אבל כל ה"טקס" שלפני כן שווה ערך להרדמה של ניתוח לכל דבר.
שם: נעמי (לא, לא קרן).
גיל: בת כמה אני נראית לך? ת'אמת.
משקל: (אני רוצה לשקול 65) 70.
שיניים תותבות, כתרים יש לך? לא.
צוות שלם של אחיות מקיף אותי, רופא מרדים משמאלי, אחות מימין שנותנת הוראות "תעלי קצת למעלה, תרדי קצת למטה, "תשתעלי רגע" (מה קשור להשתעל עכשיו?!), "תהיי רגועה" (בטח).
ולפני, כמו בסצנת החלום של אורנה בסרט "בחינת בגרות", עומד הרופא החתיך שלי, מחייך ורגוע, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו הוא שהבאתי כבוד למגזר, עשיתי רגליים באותו הבוקר.
כמובן שהמרדים לא מוצא לי את הווריד (בטח גם הווריד "קטן" אצלי פשוט, אז לא מוצאים), ואז הרופא אומר לי שוב להיות רגועה, אני מרגישה חומר חמים מציף לי את אזור בית החזה, אני נרדמת.
המשך יבוא.
>> הדרך לילד עוברת בבנק. הפרק הקודם
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
