>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

יודעים מה זה "פישע מי דה אויגן"? זהו אחד המשפטים הכי צרובים וכואבים מהילדות שלי. זהו שיבוש של המשפט המפורסם ביידיש "פישן מיט דער אויגן" – להשתין עם העיניים. זאת הייתה הדרך של סבא שלי, ולעתים גם של אמא שלי, לזלזל ברגשות שלי ובעיקר בבכי שלי. במקרה של סבא שלי היה מתלווה לזה המשפט: "אתה בוכה כמו ילדה! ככה לא מתנהג ילד!".

דני זאק
דני בגיל 3 | צילום: תומר ושחר צלמים

כן, אני הייתי אחד שבוכה הרבה. בעוד המשפחה שלי ביטאה את התסכול שלה בצעקות, אני בעיקר ביטאתי אותו בבכי. ובזמן שבמשפחה שלי טיפחו גזענות בכל צורה שהיא, אני הרגשתי יותר ויותר מבודד, לא שייך, מתבייש.

זה קשור ולא קשור לעובדה שהייתי ילד עדין, נשי, הומו שיודע שהוא שונה, אבל עדיין לא יודע באיזו צורה. במשפחה שלי נהנו לאפיין ולרדת על כל עדה, כולל העדה הפולנית שלנו. האובססיה, של סבתא ואמא בעיקר, הייתה על מרוקאים ו"פרענקים". אבל לא היה אף אחד חסין, בעיקר במקרה של סבא שלי.

יותר מכל שנא סבא שלי "כושים" והומואים. בילדות הנושא הזה לא עלה יותר מדי, אבל עם תחילת שנות ה-90', כשתנועת המחאה הגאה בישראל נחשפה יותר ויותר בתקשורת, ביטא סבא שלי את רצונו להעמיד את כל ההומואים מול כיתת יורים.

וכשדנה אינטרנשיונל החלה לצבור פופולריות, היה סבא שלי מתחיל בבדיחות טרנספוביות. אך במקביל, הוא היה מוטרד מאוד מהעובדה שאני רוכש את האלבומים שלה ומפזם את המוזיקה שלה.

דני זאק
דני בבית של סבתא וסבא | צילום: תומר ושחר צלמים
 

תחפושות לפורים: "גבר נורמלי לא לובש בגדים של אישה"

פעמים רבות נהג סבא שלי לרדת על ההתנהגות ה"בכיינית" שלי, ויורד על אמא שלי שלא מחנכת אותי כיאות, שלא עושה מספיק כדי שאפסיק "להתנהג כמו ילדה".

בכיתה ב' התחפשתי בפורים לילדה. בכיתה ד' למכשפה. בכיתה ז' לגרטה, המורה למתמטיקה. עד כאן הדבר התקבל בהומור. אבל בכיתה ז', אחרי שלושה ימים בהם אני מסתובב בתחפושת של אישה מבוגרת, אני עומד לצאת להרקדה של מוצאי החג.

אבל אז אמא מטיחה בי: "זה כבר מתחיל להטריד אותי שאתה מתלבש כל הזמן כמו אישה. זה נראה לי לא נורמלי". אני מנסה להתגונן: "אבל זאת תחפושת של פורים". "פורים נגמר!", אמרה אמא. ניסיתי להביא טיעונים, אבל אמא רק עיקמה את הפרצוף, וגרמה לי ללכת להרקדה לא מחופש.

בכיתה ט' לא היה לי רעיון מקורי לתחפושת – אז פשוט מאוד קניתי מסיכה של מפלצת, ולבשתי אותה עם בגדים של אישה. סבא שלי הזעיף פנים, ואמר: "אני לא מכיר גבר נורמלי שלובש בגדים של אישה".

ניסיתי להביא טיעונים ש"מצדיקים" תחפושת כזאת, כמו הדמויות שמגלמים מנחי "זהו זה". סבא שלי כיווץ שפתיים, והגיב במשפט הכי פולני שיש: "אני את דעתי אמרתי – אתה תעשה מה שאתה רוצה".

דני זאק
אשדוד 2009: הכי בבית, הכי חופשי, הכי מחוץ לארון | צילום: אביב זומר

אמא לא סובלת את מרגול, אבל אוהבת התבטאותה ההומופובית

שלא תטעו, מדובר בסבא טוב. אני אוהב אותו, אבל גם נוטר לו על הצלקות הנפשיות שהוא הותיר בי. בגלל תפיסת העולם המעוותת שלו, שנאתי את עצמי במשך שנים ופחדתי לצאת מהארון. ניסיתי בכח להיות מישהו שאני לא, כי חייתי באווירה שבה זה נורא להיות הומו.

אמנם כבר כתבתי את זה במספר טורים בכלי תקשורת שונים, אבל בכל זאת אספר: אמא שלי תמיד אמרה שהיא לא סובלת את מרגול. "אבל על דבר אחד אני אוהבת אותה". ומהו הדבר?

פעם, כשהייתי בן 15, התארחה בתוכנית האירוח של אמנון לוי ביום שישי אמא לנער הומו ולנערה לסבית, וסיפרה כמה היא גאה בהם. מרגול הסתכלה עליה כאילו היא נפלה מהירח. "מה, את לא היית מקבלת את הבן שלך, אם הוא היה כזה?". מרגול, בטון הדיבור ה"מלעוני" שלה, ענתה לה: "וואלה, ברור שהייתי מקבלת אותו, אבל עשר פעמים הייתי הורגת אותו עד אז".

זאת האווירה שבה גדלתי – אם אצא מהארון, יהרגו אותי עשר פעמים. איזה מזל שאני לא הומו, אמרתי לעצמי בהכחשה. היום מרגלית צנעני מחובקת על ידי הקהילה, אבל אני זוכר אותה כמי שתרמה לתחושת הבידוד שלי במשפחה.

גם כיום, אחרי שיצאתי מהארון וגרמתי לאמא, לסבא ולסבתא להפנים את המציאות, יצא לאמא שלי לרדת עלי כשבכיתי: "די, אתה כבר גבר, אתה לא ילד". רק שהפעם לא הייתה לי בעיה לענות לה בעצבים, בסלנג הומואי: "אני לא גבר – אני יותר אישה ממך".

זאת לא הזיקנה – זאת אידאולוגיה רעילה של שנאה

במהלך העצרת בכיכר רבין לציון שבוע לפיגוע הירי בברנוער, התקשרה אלי סבתא, שהתרגשה מהנאומים שנשמעו בטלוויזיה. היא ביקשה סליחה על ההומופוביה וחוסר ההבנה שלה לגאווה שהפגנתי לאחר יציאתי מהארון. "גם סבא ראה את העצרת והתרגש", אמרה. "גם הוא מבקש סליחה".

האמת, זה ריגש אותי. האקלים ההומופובי בו גדלתי הותיר בי צלקות, אבל שמחתי על ההווה. חבל שהוקרבו קורבנות חפים מפשע כדי שיחול שינוי בתפיסה של סבא וסבתא, אך זה קרה.

אלא שמאוחר יותר הסתבר לי כי בעוד השינוי של סבתא היה כן ואמיתי, סבא פשוט גזר על עצמו לסתום את הפה. ב-2010 התכוונה סבתא להצטרף אלי ולאמא במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, אך בסוף לא יכלה בשל כאבים ברגליים. היא כן הצטרפה לעצרת הזיכרון לפיגוע בברנוער, שהתקיימה יומיים לאחר מכן.

לאחרונה סבא התפרץ עלי והוציא מחדש את ההומופוביה מהארון. אני לא אפרט, אבל אני כועס עליו. מתחשק לי לפעמים לעלות לגג של הבית שלו ולתלות שם דגל גאווה ענק. אבל ברור שלא אעשה את זה, זאת רק מחשבה ילדותית שעולה לפעמים.

לאלא מכם שיאמרו: "הוא בן אדם זקן, צריך להתחשב בו", יש לי רק דבר אחד לומר: בולשיט! מדובר באדם צלול, שהגזענות וההומופוביה שלו אינה נובעת מזיקנה, כי אם מאידאולוגיה רעילה של שנאה שאימץ מגיל צעיר. אני אוהב אותו, אבל אני יודע שחלק ניכר מהצלקות שלי הן בגללו! בגללו ניסיתי בכח לשכנע את עצמי שאני מישהו אחר, בגללו עברתי עשרים מדורי גהנום!

הו, גאווה יקרה שלי, איזה מזל שהתחברתי אלייך, איזה מזל שאת חלק מחיי...

>> הטור הקודם: "אני לא הומו, אני נורמלי, אני רגיל"

>> חמישים הגאים והגאות של 2011

>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה