סתיו וציפי עטיה (צילום: תומר ושחר צלמים)
סתיו וציפי עטיה בימים המאושרים, אחרי התהליך שעברו | צילום: תומר ושחר צלמים
תזכורת - פרק א: אני נופלת על המיטה הקרובה, אוחזת בנייר הכתוב וכשידיי רועדות אני שוב קוראת את הכתוב: " אמא: הייתי חייב לומר לך את זה, ולא ידעתי כל הזמן איך. אני אוהב אותך ואני מקווה שלא תכעסי. ככה נולדתי ואני מת להיות אחרת. אני הומו". מה אני עושה, ריבונו של עולם? איפה טעיתי? איך אני מתאפסת כדי לא לאכזב את הילד שלי? סתיו שוב השפיל מבט, ובדרכו העדינה והרכה, כמו שרק הוא יודע לחש: "אמא נכון שאת שונאת אותי עכשיו? נכון שאת לא אוהבת אותי יותר?". וכאן, באותו הרגע, זלגו הדמעות שוב מעיניי. דמעות על חששו של בני שאני, האמא שלו, מפסיקה לאהוב אותו רק בשל נטיותיו המיניות. אני לוחשת באוזנו ונשבעת לו שתמיד תמיד אוהב אותו ואדאג לו – עד יומי האחרון.

פרק ב: מתחילה להתמודד עם המצב

אספתי את בני לשטוף פנים, ושתינו מים. אח"כ חזרנו לשבת, כדי להמשיך את השיחה. בני, שמכיר אותי כאמא מאוד פתוחה וליבראלית, לא נבהל משאלותיי הישירות: איך הוא הגיע למסקנה הזאת והאם הייתה לו התנסות עם בנים? ולאחר מכן, האם הייתה לו התנסות עם בחורה?

מיליון שאלות רצו, וכמובן שקיבלתי תשובות על כל שאלותיי, אפילו האינטימיות ביותר. והבנתי מתשובותיו שכן - הבן שלי ה-ו-מ-ו. שמרתי על קור רוח, והמשכתי לשחק את המשחק של האמא החזקה, ושכלום לא קרה, שהכל בסדר ושנתמודד יחד.

הרוחות נרגעו, וחזרנו לשגרה. הבטחתי לו שעוד נשוב לשוחח על כך, ושיזכור שתמיד תמיד אוהב אותו, ולא משנה כלום. בני ענה לי: "אמא נפלה לי אבן מהלב כשאת יודעת מזה, עכשיו אני כבר לא מפחד מכלום. היה לי הכי חשוב בעולם שלא אשקר אותך ולא אסתיר ממך כלום".

אמרתי לבני שעלי לצאת לכמה סידורים ולקניות, חטפתי את התיק ואת מפתחות הרכב, ויצאתי מהבית בריצה כדי לנשום אויר צח. עליתי למכונית, מבלי לדעת לאן פני מועדות, ונסעתי לגשר שנימצא בסמוך לביתי, כי לא יכולתי לנהוג כשעניי מלאות בדמעות וכאב כבד מנשוא.

ישבתי בתוך המכונית, בכיתי וצווחתי, כשעיניי נישאות לשמיים. ביקשתי מהאל שיעזור לי להתמודד ולהתגבר על הכאב על היותו של בני "ילד אחר". בכיתי על הכאב והסבל של בני, שעבר ימים ולילות בהרגשה של "לבד", שחי חיי שקר, אחרי שלימדתי אותו לא לשקר. בכיתי על חוסר הברירה של בני, שחי תקופה מסוימת בתוך ארון שחור ואפל, מבלי יכולת לצאת ממנו ובלי עזרה שלי, של האמא שלו!

"לא אצל כולם הכל מושלם"

הייתי בחוסר אונים מוחלט. איך אני מתחילה מכאן? כאילו נולד לי ילד חדש, עם רצונות שונים, עם חיים שונים וחדשים. איך מתחילים? איך אספר לילדיי הגדולים? איך הם יקבלו את זה?  האם הם יתביישו באחיהם? איך המשפחה המורחבת תקבל? החברים? בית ספר? האבא? מה אומרים, איך מספרים?

כאשר יבשו הדמעות בעיניי, והחזרתי לעצמי את קצב הנשימה התקין, יצאתי מהאוטו לאוויר הפתוח, ובהיתי אל עבר האופק. מתחתיי אלפי מכוניות הנוסעות על הכביש הפתוח, ואני תוהה האם בין אלפי המכוניות, עוד מישהו עבר משהו שדומה לסיפור שלי? האם גם  לאנשים האלה יש ילד הומו בבית, בין אם במודע ובין אם בחוסר מודע?

ציפי וסתיו עטיה (צילום: תומר ושחר צלמים)
ציפי וסתיו עטיה | צילום: תומר ושחר צלמים

אך באותה הנשימה אני גם בטוחה שלא אצל כולם החיים רגילים וקלים, ולא אצל כולם תמיד הכל מושלם.

ואז עולות לי תמונות של ילדים נכים, והוריהם מטפלים בהם באהבה ובמסירות רבה: ילדים אוטיסטים, ילדים שנפלו לסמים, ילדים שגנבו, רצחו, אנסו. על הנעדרים, על הילדים שנהרגו, לא עלינו. ואז אני מבינה שאני לא רוצה להתחלף עם אף אחד אחר. ריבונו של עולם מה עובר עלי? על מה אני בוכה ומייללת? אני רוצה את הבן שלי כמו שהוא, ושיישאר בדיוק ככה.

עליתי לרכב שלי ונסעתי לקניות. מצאתי את עצמי שמה בעגלה את כל הדברים שהבן שלי אוהב, אפילו יותר ממה שצריך. עשיתי קניות כאילו אנחנו חמישה נפשות בבית, בוא בזמן שהיינו רק שנינו. בני הבכור בטיול של אחרי צבא להודו ותאילנד, ובתי בצבא ומגיעה הביתה פעם בשלושה שבועות.

"נרשמתי לבלוג של הורים – והבנתי שאני לא לבד"

חזרתי, וביקשתי מסתיו שיעזור לי להוריד מהרכב את הקניות ולסדר את המצרכים, כמו בכל שבוע. וכך היה. חזרתי לשגרה רגילה.

למחרת בבקר, כשבני יצא לבית הספר, נכנסתי לאינטרנט, והתחלתי לקרוא ולנסות לקבל מידע מדויק יותר על הנטייה המינית של בני. איך זה קורה? מתי יודעים? איך יודעים וכו'. נרשמתי לבלוג של הורים במצב דומה לשלי, שאלתי שאלות וקיבלתי תשובות. וככה בעצם למדתי את הנושא, והבנתי שאני לא לבד בעולם. וגם הבנתי שילד נולד עם נטיות אלו. אז מי אני שאתווכח עם האלוהים שבחר בבני שייוולד ככה? הרי בצלם אלוהים ברא אותו, לא?

ציפי עטיה (צילום: תומר ושחר צלמים)
הבנתי שאני לא לבד בכולם. ציפי עטיה | צילום: תומר ושחר צלמים

ואז, כהבזק אני חוזרת 15 שנה אחורה, ונזכרת שבמשך כל תשעת חודשי הריוני בישר לי הרופא שטיפל בי ועשה לי אולטרסאונד, פעם לשלושה שבועות, כי אני נושאת ברחמי בת נקבה.

וב-28.9, באחד מימי הסתיו של שנת 1992, כשהגיע רגע הלידה, בישרה לי המיילדת כי נולד לי בן זכר. אופסס, מה קורה כאן? איך זה יכול להיות? הרי הודיעו לי על בת, כיצד נולד לי בן? אך מה הוויכוח, נסתרות הן דרכי האל. ולכן קראתי לו בשם סתיו.

סתיו נולד תכול עיניים (שהפכו כהות מאוחר יותר) ושיער בלונדיני – ילד בהיר ויפה תואר.  כמו מלאך קטן,ילד שקט שליו ורגוע,

המשך יבוא.

>> הפרק הראשון ביומנה של אמא גאה

הורים, רוצים לשתף אותנו בהתמודדות שלכם עם היציאה מהארון של ילדכם? שלחו לנו את סיפורכם בצירוף מספר טלפון ומייל

>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה

>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?