>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
ללא ספק, עבור רוב הלהט"בים המונח "יציאה מעבדות לחרות" מתקשר אוטומטית עם היציאה מהארון. אחרי שעברנו את ילדותנו והתבגרותנו במקום האפל והקודר, מי ביתר קלות ומי תוך סבל רב, אנו מותרים מכבלי השקר ומשעבוד ההסתרה. ובכל זאת, ככל שהשנים מתקדמות, התהליך הזה מתחיל יותר ויותר מוקדם – מה שמביא עמו יותר שנים של שמחה ופחות שנים של סבל. ועדיין, ישנם אנשים שעברו יותר ממחצית חייהם בארון, ועברו כברת דרך לא פשוטה בדרך אל החרות.
כזה הוא ד"ר אבי צור, בן 65, המשמש בהתנדבות הרכז הפדגוגי של פרויקט ברק – מרכז למידה להכנה לבחינות בגרות לנוער להט"בי שנפלט ממערכת החינוך. צור, המתגורר בתל אביב עם בן זוגו, משמש מפקח במינהל החינוך ההתיישבותי במשרד החינוך וכן מכשיר מורים לאנגלית במכללת לוינסקי.
עד גיל 38 היה צור נשוי באושר לאשתו, והצליח להדחיק באופן כמעט מושלם את נטייתו המינית. כמעט מושלם. בשלב מסוים כבר אי אפשר היה להישאר משועבד לארון. כי, כפי שנאמר, נפש האדם תמיד לחופש משחרת.
פגישות דרך מודעות ההיכרויות בעיתונים – "האטרף והגיידאר של הימים ההם"
ד"ר אבי צור נולד לפני 65 שנה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, ובגיל 18 עלה ארצה. אחרי שחרור מחטיבת הצנחנים בדרגת רב סרן, התחתן עם אישה, והוא בן 22. מאז גר כל חייו במושב. בבית שהקימו השניים נולדו ארבעה ילדים, ובסך הכל התמונה נראתה די מושלמת. כל מי שנתקל בהם במושב ראה זוג יונים, הולכים יד ביד, מחובקים, אוהבים.
"תמיד הסתכלתי על גברים, גם בתור נער, גם בתור בחור", מספר צור. "אבל לא נתתי לזה שם. לא כל כך ידעתי מה המשמעות של זה, וזה לא הציק לי במיוחד. ישר אחרי הצבא התחתנתי עם אישה מדהימה. באותה תקופה הייתי מאוד מאושר בחלקי. גם אף פעם לא היו לי בעיות בחיי המין עם אשתי. הסתכלתי על גברים, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות".
כשהיה צור בן 38 החלו להתעורר בו עוד ועוד תהיות ושאלות, עוד רצון להתחקות אחר מה שהוא מרגיש בתוכו. "מדי פעם הייתי מגיע לתל אביב, מחפש להיפגש עם גברים דרך מודעות היכרויות בעיתונים, האטרף והגיידאר של הימים ההם", הוא מספר. "ככה הייתי נפגש עם גברים בסתר".
מאותו הרגע חש צור כי הוא חי בשקר, וזה מאוד מאוד הציק לו. "זה לא משהו שמאפיין אותי, וזה היה מאוד מאוד קשה להמציא סיפורים", הוא אומר. "באותה התקופה התחלתי לעבוד כמפקח של משרד החינוך, והמשרד שלי היה בתל אביב. מדי פעם התאפשר לי גם לישון מחוץ לבית, בנסיעות ארוכות, ואז גם היו מפגשים.
"חששתי שאני מאבד את כל המשפחה שלי"
ב-2004 הזדמן לצור בפעם הראשונה לישון לילה שלם אצל גבר, שהיה לגבר הראשון בו התאהב. "מאותו הרגע התחזק אצלי הנושא של: אני חי שקר, זה לא טוב לי, זה כבד לי ואני צריך למצוא את הדרך לספר לאשתי ולילדים. העליתי כל מיני תרחישים, איך אני הולך לספר. ידעתי שברגע שאני מספר לה – בזה מסתיימים חיי הנישואים שלי. אני מכיר את אשתי היטב, ואני יודע וידעתי שהיא לא תוכל לחיות איתי מהרגע שהיא יודעת. וזאת הסיבה שמשכתי את השקר הזה כל השנים הללו".
סימני שאלה גדולים היו אצל צור גם מהתגובה של הבנים שלו. "חששתי הם לא ירצו לדבר איתי, שבזה אני מאבד את כל המשפחה שלי", הוא אומר. "זוהי הרגשה איומה, סוג של כלא. אני רק יכול להבין אנשים שלא רוצים לספר. יש לי הבנה למה שהם עוברים".
האישה לשעבר פגועה עד היום: "היא חלמה שנזדקן ביחד – והחלום הזה נשבר"
את התאריך של אותו רגע בלתי נמנע זוכר צור במדויק: 1 בינואר 2005 - אז סיפר לאשתו את האמת. "אמרתי שאני לא בוגד בה עם נשים, אלא שאני נפגש עם גבר. ואני חשבתי לתומי שזה יקל עליה, שאני לא בוגד בה עם נשים, אלא עם גבר. אבל זה כמובן לא היה כך, כי בגידה היא בגידה. היא בכתה נורא, וגם אני בכיתי. הייתה תחושה של שבר. כשדיברנו היא אמרה לי שהיא חלמה שאנחנו נזדקן ביחד, והחלום הזה נשבר".
"היא לא הבינה אותי, עד היום היא לא מבינה אותי, ואנחנו בנתק עד עצם היום הזה", הוא אומר. "היא פגועה עד עצם היום הזה". בנו הבכור של צור כבר שמע מאמו על ההתפתחויות כאשר אביו הגיע לספר לו. "הוא אמר לי: 'אבא, אני קודם כל מאושר מזה שסופסוף סיפרת את האמת. וזה לא משנה בינינו שום דבר, אני ממשיך לאהוב אותך'. חשתי הקלה עצומה. גם כשסיפרתי לבן הצעיר שלי, הוא כבר ידע, כי הבן הבכור כבר הכין אותו. הידיעה שלא איבדתי את הילדים שלי הורידה לי אבן מהלב".
הבדידות, הניכור, הארון והמחשבות על התאבדות
למרות הבשורות המשמחות עם הילדים, יצא צור מהחממה במושב מולדת אל תל אביב הגדולה והמנוכרת. הוא חשב בהתחלה שהוא יגור עם הבחור בו התאהב, אבל אז הסתבר לו שהציפיות שלהם אינן תואמות. ואז החלה לעטוף אותו תחושת בדידות, שהובילה במדרון חלקלק אל מחשבות אובדניות.
"לא היה קל לעזוב בית שמקרין חום, כשאף פעם לא ידעתי מה זה לחיות בעיר", הוא אומר. "היו לי מחשבות התאבדות. הייתי יושב וחושב איך אני מדרדר את הרכב שלי לתהום בצורה שזה ייראה כמו תאונה. תחושת הלבד התבטאה גם בזה שעדיין הייתי עמוק בארון. חוץ מהמשפחה שלי – אף אחד לא יודע, ואני לא מעז לספר לאף אחד".
מי שהציל את צור מהמחשבות האובדניות היה גבר שהיה עמו בסוג של קשר רציני. "דרכו הבנתי סופית שאני לא ביסקסואל, שאני הומו. נשים לא מעניינות אותי, חד וחלק. הוא ממש הציל אותי. רק למרבה הצער, בעוד אני רציתי זוגיות, הוא לא רצה".
לפני קצת יותר משש שנים פגש צור את בן זוגו הנוכחי. "נפגשנו דרך הגיידאר. מהרגע שנפגשנו הרגשתי שמצאתי את חלום חיי. הרגשתי שהתמלא איזשהו חלל ריק שנשאר בי".
השגיאות באנגלית הובילו לקשר הראשוני עם הקהילה
צור, עדיין בארון, מעולם לא היה מחובר לקהילה הגאה, מעולם לא הניף דגל גאווה וכף רגלו לא דרכה באוויטה. "מדי פעם הייתי בביג בויז במועדון התיאטרון, אבל בעצם אף פעם לא התחברתי לזה", הוא אומר. "לא ידעתי מה המטרה של הקהילה ומה עושה האגודה. בכלל, עד לפני שמונה שנים בכלל לא ידעתי מה זה האגודה".
במצעד הגאווה התל אביבי לשנת 2007 לא הלך צור לגן מאיר, אלא היה ברחוב, צופה מהקהל. "מצאתי איזשהו עלון של האגודה, שהיה מלא שגיאות באנגלית", הוא אומר. "סימנתי את כל השגיאות, ניגשתי למישהו מהאגודה ואמרתי: 'אם אתם מעוניינים שאני אתקן את השגיאות שלכם, לא אכפת לי'".
וכך החל הקשר הראשוני של צור עם המונח הזה שנקרא "קהילה" ו"התנדבות". אחרי חודשיים יצרה עמו האגודה קשר, וגייסה אותו לפרויקט ברק.
היציאה מהארון והתגובות המחבקות: "לא הבנתי למה חיכיתי כל כך הרבה זמן"
כמו רבים אחרים, גם צור חש שפיגוע הירי בברנוער שינה בו משהו. "למחרת הפיגוע בברנוער הגעתי למשרדי האגודה, שבו היה הפיגוע יום קודם לכן, במסגרת פרויקט ברק. הייתה הפגנה ברוטשילד, והצטרפתי אליה. שמעתי את ציפי לבני ואת הפוליטיקאים מדברים. פגשתי את הבן הבכור שלי שם. זה עשה לי משהו.
"אחר כך קיבלתי אימייל מידידה מאוד קרובה שהיא עובדת איתי, דתייה, שהבנתי ממה שהיא כתבה לי שהיא יודעת שאני הומו. באותו רגע כתבתי אימייל ושלחלתי אותו לכל מי שהיו לי הכתובות שלו. כל המשפחה, חברים, ידידים, בארץ, בחו"ל. כתבתי שם: 'אני אותו אדם, לא השתניתי. נהפוך הוא, היום אני אדם יותר מאושר ממה שהייתי בעבר'. זה כמובן אפילו לא תמצית. כתבתי שם מכתב ארוך על מי אני, על סיפור חיי".
היום למחרת היה חג החרות של צור במלוא מובן המילה. "הגעתי למשרד, ובמייל חיכו לי המון תשובות מחבקות", הוא אומר. "זה חימם לי את הלב. שאלתי את עצמי באותו הרגע למה חיכיתי כל כך הרבה זמן. לא הבנתי למה נשארתי בארון כל כך הרבה שנים. זה הרגע, כמו שאומרים ברוח הפסח – שבו יצאתי מעבדות לחרות.
"כולם באו, חיבקו ותמכו. חלק אמרו שהם חשדו, אבל לא הרשו לעצמם לדבר איתי. היום הבנים והנכדים שלי מכירים את בן הזוג שלי. יש חיבור מדהים ביניהם, ואני באמת ובתמים מרגיש האדם הכי מאושר בעולם. באמצע החיים יצאתי מעבדות אל החרות הכי מאושרת שיש".
ובכל זאת יש דבר אחד שצור עדיין מקווה ומייחל לו: "הדבר שהכי הייתי רוצה זה שאשתי לשעבר תסלח לי ותבין אותי. הנתק ממנה כואב לי מאוד. לא רציתי לפגוע בה".