אז שלום! אני טל, בת 16, שדרנית רדיו וכתבת צעירה. אה, כן... ולסבית. רוב הזמן אני לא מייחסת לזה חשיבות יתרה. אימצתי את התפיסה ש"אם תתייחסי לזה כנורמלי, יתייחסו לזה כנורמלי"... כל עוד אני לא אעשה מזה עניין - אין סיבה שמישהו אחר יעשה.
יצאתי מהארון בערב ה-1 ביולי, וזה בלי ספק היה אחד הצעדים המשמעותיים ביותר שעשיתי בחיי (הקצרים). קיבלתי המון תמיכה ופרגון... הייתה לי התחושה שזה צעד חשוב לא רק בשבילי – אלא גם בשביל כל מי שמפחד לדבר בשם עצמו.
פתאום הכל מושלם, או שלא...
לא הצלחתי להירדם באותו לילה תפניתי. הטלפון צלצל באזור ארבע לפנות בוקר, שיחה מפתיעה מאחד האנשים החשובים בחיי. בלי לשפוט, בלי לשאול את השאלות הבנאליות והמיותרות, הוא פשוט ידע לומר את המילים הנכונות שגרמו לי לנשום לרווחה.
נזכרתי (ובו זמנית גם הדחקתי) את חברי הכנסת (החביבים) שדיברו בגנות הקהילה, את כל אותם הומופובים חסרי סובלנות, וגם את הרצח המזעזע ב"ברנוער" רק לפני 3 שנים. ואולי מתוך כל אלו יצאו המילים מאליהן, מתוך כל אותם אירועים נוראיים, הנשמה התחילה לזעוק, ואחרי חודשים של שתיקה הצלחתי סוף-סוף לומר לעצמי בקול רם "אני לסבית".
פתאום הכל מושלם. כל כך מושלם עד שלא לקחתי בחשבון את העובדה שמעתה אהיה חשופה לביקורת. במהרה גיליתי כמה התהום עמוקה, כמה קל ליפול ולהיפגע. לקחתי דברים קשה, הדמעות הכירו את הכרית מקרוב. הרגשתי שאני מתחילה לאבד את עצמי בתוך כל סערת הרגשות הזו. בין כל אלו הלבשתי על עצמי את אותו חיוך שהסתיר את הפחד, רק כדי לשדר לעולם ש'הכל בסדר'.
למזלי היה מי ששם לב להידרדרות הזו. היה מי שידע לתפוס אותי ולומר לי "די טל, צאי מזה. בחיים נתמודד גם עם אנשים שסותרים את הבסיס של הבסיס שבו אנו מאמינים. אל תקחי את זה אישי. יש עוד ציבור אדיר שלא תומך. את לא יכולה להתבאס מכל העולם".
אף אחד לא ייקח את הגאווה ממני
אבל למה בעצם אנחנו צריכים את כל זה? למה צריך לצאת מהארון, להתכתש ולהתחבט עם עצמנו, לתהות ולהתאכזב? למה אנחנו צריכים ללכת בתיכון (או ברחוב) ולשמוע כל הזמן קללות מזוויעות על הקהילה? למה אנחנו צריכים לדאוג לזכויות 'המיוחדות' שלנו? למה אנחנו צריכים לחשוש שמישהו יירתע מאיתנו, מזהותנו? למה אנשים לא מסוגלים פשוט לקבל מישהו קצת שונה (במובן החיובי של המילה)? הרי כולנו בני אדם, אז מה זה משנה לעולם במי אני אתאהב? למה הכל כל-כך מסובך? למה, למה ולמה... כל כך הרבה שאלות מציקות ומסקנה אחת פשוטה – בסופו של דבר, זה מחשל.
מי שמצליח לראות את היופי המדהים שיש לנו בקהילה, את האהבה שאופפת את המרכזים הגאים והאנשים שבהם, ואת עצמו כאדם שיבנה כאן חיים נורמאלים למרות כל הקשיים - עובר תהליך שאין שווה לו שבסופו הוא יוצא המרווח.
בתהליך הזה מקבלים הרבה תגובות שנויות במחלוקת. יש שאומרים "כל הכבוד על האומץ!", יש שמביעים הערכה גדולה עוד יותר, יש כמובן מי שמכפיש את שמנו (מאלו צריך ללמוד להתעלם), ויש רבים שאומרים "אתם עוד צעירים. גיל ההתבגרות זה מקום לתהיות. אולי אתם סתם מבולבלים". מותר להתבלבל, מותר לטעות, מותר הכל... צריך רק להשלים עם עצמנו. איך אמרו חכמים לפני: "אם אין אני לי, מי לי?".
אבל הנטייה המינית והיציאה מהארון הם לא מרכז החיים. לא על זה יקום או ימות העולם. אנחנו מעבר לדמויות הצבעונית שהולכת להפגנות ולמצעדים, מעבר למדבררים של הקהילה שעונים על שאלות בנושא. אנחנו קודם כל אנשים. יש לנו חיים, כמו לכולם. משפחה, כמו לכולם. חברים, כמו לכולם. ויש לנו גם נטייה מינית... אז מה? האהבה שלנו – היא כמו של כולם.