>> אירועי הגאווה 2012 – כל העדכונים

חאדר אבו-סייף (צילום: דויד פרל)
עומד על שלו. חאדר | צילום: דויד פרל
ערביי ישראל הם קונפליקט בפני עצמו, אני אפילו לא יודע אם מותר לי לקרוא לנו ערבי ישראל. אין לי בעיה לקרוא לנו גם ערביי 48, ערביי פלסטין, ערביי ערב או כל ערביי-תואר כלשהו רק כדי שאצא פוליטיקלי-קורקט. הטור הקודם עורר כל כך הרבה סערות שגרמו לי לחשוב על המצב שאני נמצא בו כרגע בחיי.

>> לטור הקודם של חאדר

משתין במכנסיים, אבל עומד על שלי

חאדר יקר, בפעם הבאה שאתה כותב, תחזור לשורשים ותבין שכאן זה לא קל. אתה לא קארי בראדשו ואין לך 3 חברות שיתנו לך ביקורת בונה על הטור שלך, אתה ערבי שחי במדינה שערבים בה חיים במשא ומתן מהרגע שבו החליקו מתוך הוויג'ינה של אמם. משא ומתן על השם שלך, משא ומתן על לשים אותך בבי"ס יהודי או ערבי כי "היהודים האלה הם אויב מושבע אבל החינוך שלהם מעולה", משא ומתן על הזהות שתפתח ומה ימשוך אותך יותר ומה פחות, משא ומתן על מקומך, מעמדך והאישיות האינדיבידואלית שלך בחברה שלא קיים בה אינדיבידואל - כולנו למען מוחמד ומוחמד למען כולם.

אז במקום סמנטה, שארלוט ומירנדה, קיבלת חמולה של 600 איש. תגיד תודה חאדר, לאשכנזים בקושי יש דוד אחד וגם הוא חי במדינה לא חשובה במזרח אירופה והם טרם פגשו אותו, ועכשיו תתחיל את המשא ומתן על חייך. הם: "תוריד את הטור הזה מיד". אני: "מתאסף (סליחה) אבל זה לא יקרה". הם: "דמך בראשך". אני: "אוקיי". ניתוק שיחה וחזרה לשגרה ולאיומים מצד אנשים שבחיים לא פגשתי בפייסבוק לצד תשבחות ושירי הלל. ואני מסתכל בעיניים של בן זוגי ומבין שהרגע המחונן בחיי קרה: אני ליטראלי משתין במכנסיים אבל עומד על שלי, כלומר עומד על שלי בתוך שלולית צהבהבה אבל עדיין עומד.

חאדר אבו-סייף (צילום: דויד פרל)
"האם אני לבד? איפה כולם?" | צילום: דויד פרל

ואני שואל האם אני לבד? האם יקומו מחר מחרתיים או אחרי שכבר לא אהיה ערבים שילחמו על זכויותיהם להיות קהילה בתוך התוהו ובוהו הזה? שלא תטעו, המחמאות של חברי היהודים ספגו את השתן שהרגע ברח לי כמו פמפרס פרמיום מעוצב כזה שנראה כמו ג'ינס, אבל איפה חברי הערבים? מתי יקומו 10 אנשים ויצעדו יחד עם דגלים מכיכר כחיל ועד לכיכר השעון איפה ש"אבולעאפיה" ויצעקו למען החופש, למען האמת הפנימית ולמען כאפיות בצבעי הגאווה?

ננסי עג'ראם

חישבתי את המסלול: הוא לא ארוך מידיי ולא קצר מידיי, אבל איפשהו הוא בגדר חלום רחוק, רחוק מאוד. אפילו דאגתי שנצא ממקום שיש בו שווארמה עד למקום שיש בוא "מנאושה" (פיתה עם זעתר) הרי אני יודע שערבי טוב לעולם לא צועד על קיבה ריקה.

מה עם ערבים במצעד הגאווה?

ועכשיו בוא ננהל משא ומתן. מה יקרה אם תהיה משאית ערבית גאה במצעד של ת"א, הרי "ננסי עג'ראם" ו"האייפה ווהבא" כבר מזמן כבשו את ליבה של הקוקיצה הממוצעת. יחד איתם נצעד קדימה, הם יפזזו ומוזיקה ערבית תשטוף את האספלט החם במקום הזה שנקרא ת"א ורק בשביל האיכותיות יהיה גם "מאשרוע לילה", אום כולתום ופיירוז.

אום כולתום

מה אתם אומרים על סוג של בית דרור לקהילה הערבית? הרי גם ככה זה ידוע שברוב הגדול של המקרים מי שנמצא שם הוא מהמגזר שלנו ומעוד מגזרים שגם בהם האל הרחום לא באמת רחום כלפי בניו הגייז.

ואולי גם נפסיק להסתתר כאילו היינו פושעים, אנסים, או רוצחים. ואולי בכלל נתחיל מהפכה משל עצמנו ונצא לרחובות להפגין למען זכויותינו? גם אם כרגע זה אומר שנאלץ לשאת בתוצאות, אולי כך לפחות לדור ההמשך יהיה מקום יותר בטוח אבל הרבה יותר טוב ונכון לקלוט אותו ולקבל אותו בדיוק איך שהוא.

גיליתי שבזמן שההומו הממוצע יוצא פעם אחת מהארון מול המשפחה והחברים, אני יצאתי פעמיים, בטור הזה אני יצאתי מהארון גם מול העולם כולו, ואני לא מצטער. אבל יש רק דבר אחד שמציק לי: עכשיו אימא שלי צריכה לסבול את המבטים הרעים של נשים בחברה שבה בן שמרצה מאסר על פשע כלשהו הוא גאווה ואני זה בושה למשפחה.

אז אימא, תהיי חזקה. אני אוהב אותך אבל אני מבטיח לך שמעולם לא רצחתי, גנבתי, או אנסתי. כל חטאי הוא שרציתי להיות אני.

>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

>> אני אוהב את הבן ההומו שלכם. למה אתם לא?