לא היו להם דגלים, גם לא משאיות מקושטות רקדנים. לא היו ביניהם זוג אמהות או אבות מחייכים, גם לא סבתות תומכות או תיירים שזופים. אפילו תקציב לא היה להם. אבל הייתה להם מטרה אחת ברורה: ללכת ברחוב בלי בושה. השנה היא 1970, המקום ניו יורק. התאריך למצעד הגאווה הראשון נקבע ל-28 ביוני, יום השנה הראשון ל'מהומות סטונוול', שהציתו את אש המהפכה שנה אחת קודם.

עד אותן מהומות, נאסר על להט"בים להביע חיבה בציבור או להיות הם עצמם. חברי הקהילה הגאה אולצו להתלבש בבגדים מסורתיים בהתאם למינם: גברים בחליפות ונשים עם שמלות. לא הייתה להם כל הגנה בחוק. למעשה, הם ספגו את ההשפלה והביזוי בחסות השוטרים ההומופובים. עד אותו בוקר חמים של 28.6.1969.

שום דבר מיוחד לא היה באותו היום. לפנות בוקר שוב פרצו השוטרים אל הבר השכונתי הגאה והחלו לעצור את העובדים והמבלים במקום, אלא שברגע אחד הם התעוררו. הומואים, טרנסיות, לסביות, ביסקסואלים ושות', שהחליטו להפסיק לשתוק, להפסיק להתבייש, להפסיק לפחד. מה קרה באותן הדקות שהצית את הכל? הדעות חלוקות. היו שסיפרו על דראג קווין שזרקה אבן על שוטר, אחרים דיווחו על אישה לסבית ששלהבה את ההמון, אך על דבר אחד כולם מסכימים. היה זה האירוע החשוב ביותר של קהילה, עוד לפני שידעה שהיא כזו.

"להומואים באותה תקופה לא היה כוח, אבל בהחלט הייתה להם גאווה"

"מהומות סטונוול" נמשכו חמישה ימים, וסימלו את תחילת המאבק הגאה לשוויון והכרה. הם שינו את האופן בו הקהילה ראתה את עצמה ואת האופן בו החברה ראתה אותה. בחודשים שלאחר המהומות התארגנו וקמו עשרות ארגונים גאים, קבוצות ועמותות, שהחלו להילחם למען קבלה והכרה. בהמשך החלו לגלגל את הרעיון של מצעד גאווה. לא עוד צעידות שקטות ומבוישות, אלא אירוע גדול ופומבי.

במשך כמה חודשים עמלו חברי הקהילה הגאה על מצעד הגאווה הראשון. מדי יום היו נפגשים מעל חנות הספרים הגאה ברחוב כריסטופר, מגייסים תורמים, שולחים הודעות. את העניינים לידיים לקחה ברנדה הווארד, ה"אמא של הגאווה", לצד פעילים נוספים. סביב הסלוגן התעוררה מחלוקת, עד שאחד החברים הציע לשלב את המילה "גאווה". "להומואים באותה תקופה לא היה כוח", הוא יגיד בראיונות שונים שנים אחר-כך, "אבל בהחלט הייתה להם גאווה".

בבוקר ניתן האות, ואלפים יצאו לרחובות. הם צעדו בשביל שיראו אותם כמו שהם, בשביל שיפסיקו לפטר אותם ממקומות העבודה, בשביל שיפסיקו להגדיר אותם כ"חולים" או כ"סוטים", בשביל שיפסיקו לתאר אותם בתקשורת כפדופילים, עבריינים, מסוכנים לציבור.

באותו סופ"ש היסטורי עשתה הקהילה הגאה את הצעד הראשון במסע שעוד לא תם. מצעדים מקבילים צעדו גם בשיקגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. עם הזמן התפשט המצעד לערים נוספות מסביב לעולם, עד שגם עשה עלייה.

ובינתיים בישראל

ניצני הגאווה הגיעו לתל אביב באמצע שנות ה-70'. "מצעד המסכות", שהתקיים בשנת 74' בכיכר מלכי ישראל, היה לאירוע הפומבי הראשון של הלהט"ב. צעדו בו כעשרים להט"בים עם מסכות על פניהם מחשש שייחשפו. סיוון מלכיאור, יו"ר האגודה לשמירת זכויות הפרט, היה היחיד שהסכים לצעוד בפנים גלויות.

5 שנים אחר-כך הראו להט"בים את פניהם בפומבי שוב כשקיימו את "מצעד הנעימים והנעמות", בעזרתם של הדודים הגאים מאמריקה, כמה עשרות צעדו בנעימים בצהרי יום שישי בכיכר מלכי ישראל, ודרשו שוויון זכויות. עוברי אורח סקרנים מחו על הפרובוקציה והתועבה. חלקם התלוננו על הפרובוקטיביות של הצועדים, שהיו, אגב, לבושים בחליפות.

רק בשנות ה-90' קיבלה הקהילה הגאה בישראל ביטחון לצאת מחדש מהארון. אירועים קטנים התקיימו במהלך אותן שנים, אך רק בשנת 98' יצעד המצעד העברי הראשון. זה יקרה זמן קצר אחרי שדנה אינטרנשיונל תזכה באירוויזיון ותוציא קהילה שלמה מהארון. נישאים על כנפי הנוצות של ז'אן פול גוטייה, יצעדו אלפי להט"בים ברחוב אבן גבירול בתל אביב, במה שייתפס עם השנים כ"מהומות סטונוול" הישראליות. באותו היום ייכתב פרק חדש בתולדות המאבק הלהט"בי לשוויון וקבלה. פרק מלא גאווה.

בשנת 2002 הגיע תורי להיכנס לסיפור. אחרי שנים בארון לבדי, צעדתי לכיוונה בפעם הראשונה - קהילה ענקית וצבעונית, שנדמה שרק חיכתה שאגיע. המוזיקה הלכה וגברה ככל שהתקרבתי לרחוב אבן גבירול, עד שראיתי אותם - רבבות אלפים של חוגגים, מחייכים, רוקדים, מאושרים, גאים.

רועי יולדוס-רייס ומשפחתו
רועי (מימין), אורי בעלו, אליה ולירי במצעד הגאווה | צילום: דוברות הטכניון, באדיבות המצולם

כמה שנים אחר-כך הגשמתי את חלום חיי כשצעדתי ביחד עם אורי בעלי, ועם אליה ולירי. הסתכלתי עליהן ישנות בתוך עגלה מקושטת דגלים, וכל-כך נהניתי מסיבוב הניצחון הפרטי שלי.

יוני, 2020. חמישים שנים אחרי מצעד הגאווה הראשון, לא יתקיים המצעד כמתוכנן. איפה שרבנים, ח"כים ואישי ציבור להט"בופובים נכשלו, הצליח וירוס סיני קטן. אבל את הגאווה של הקהילה אי אפשר לעצור או להפסיק. את הגאווה לאהוב את מי שאתה אוהב, להתלבש בדיוק כמו שאתה מתלבש, להרגיש את מה שאתה מרגיש, לחשוב כמו שאתה חושב, לחלום כמו שאתה חולם.

השבוע הוצאתי לאור את "יום של גאווה". זהו ספר הילדים הראשון שלי והראשון על מצעד הגאווה, אשר מזמין את כל הילדים למסע מרגש ומעצים ביום מיוחד בו לכולם יש מקום. מסע שאת השורות הראשונות שבו כתבה חבורת אנשים אמיצה לפני חמישים שנה.

כריכת הספר | צילום: יחסי ציבור

לרכישת הספר לחצו כאן