>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם? 

הומואים דתיים, מתוך הסרט
אין תמיכה להומואים בחברה הדתית (אילוסטרציה) | תמונת AVI: צילום מסך, יחסי ציבור

בחודשים האחרונים הכרתי יותר ויותר גייז דתיים. במסגרות שונות נחשפתי לשומרי מצוות שמנסים לשלב בין דתם אמונתם לבין נטייתם המינית. מהמקום בו אני נמצא כיום, קיוויתי לעזור לעצמי וגם לכל אותם צעירים אבודים המחפשים את עצמם.

אני בן 22, דתי אורתודוקס. גדלתי במשפחה דתית לאומית נורמטיבית. אבא מעביר שיעורים בבתי כנסת מאז שהייתי צעיר, ולדת מקום חשוב במשפחתנו. למדתי בישיבה תיכונית, הייתי מדריך שנתיים בבני עקיבא בסניף חוץ והתנדבתי במקומות רבים. עד גיל 18 הייתי עסוק ומרוכז בדברים רבים ולא יצא לי להתעסק יותר מידי במיניות.

בגיל 18 וחצי כשעברתי לישיבת הסדר מרוחקת, התחלתי להבין אחרי מספר חודשים שמשהו פה לא בסדר. פתאום אני מתעניין במושגים שכלל לא הכרתי. מהר מאד הבנתי שאני נמשך לבנים. התחלתי לחקור יותר ויותר, הייתי בטוח שכולם נמשכים גם לבנים וגם לבנות, הרי לא הגיוני שזה יהיה סתם אסור בתורה?

אבל אחרי שביקרתי בקבוצות שונות לגייז דתיים והכרתי אנשים שונים, הבנתי שיש אנשים שכלל לא נמשכים לבנות. זה נורא העציב אותי, כי לא הבנתי מה יש באפשרותם לעשות? אני האמנתי שאני נמשך גם וגם, לא יכולתי לתאר לעצמי עתיד עם גבר ולא עם אישה.

ההורים מצאו את השיר הסודי – ובכו כל היום

לילה אחד בשלוש בלילה, בעודי בישיבה כתבתי שיר המתאר את חייו של גיי דתי המחפש דרך שיוכל ללכת בה בשלום. השיר מתאר עד כמה המצב מסוכן ומפחיד ועד כמה המצוקה רבה.

קשה לי נורא

קם בבוקר מוקדם להתפלל
מקיים מצוות בלי להתבלבל
משרת בצבא, מתנדב המון
לב זהב שיש אחד למליון
מתוק וחמוד כל אחד אוהד
אבל מיואש עצוב ובודד

למה רוב העולם מזלזל
מה אני יכול לעשות לעזאזל?!
מתפלל בקביעות ולומד גמרא
משתדל מאוד, אבל קשה לי נורא
מה לעשות שבמקומות עליונים
רצו שדווקא אני אמשך לבנים

מה אני אעשה שאני כזה
לא בחרתי או העדפתי את זה
עברתי טיפולים ניסיתי הכל
אבל להשתנות פשוט לא יכול
אז הגיע הזמן שתמצאו פתרון
כי צפוף ומחניק לי בתוך הארון

זה לא רק אני, יש כאן ציבור
שחי עם קונפליקט ממש לא ברור
תקראו על חברותא תחפשו את הו"ד
תנסו להבין ולתת קצת כבוד
"ואהבת לרעך כמוך" בתורה נאמר
ולא רק שפשוט וקל הדבר

גם אם תנסו זה לא יעזור
אני בשאלה לעולם לא אחזור
למרות כל הקושי והכאב
אמשיך להאמין בכל הלב
שאלוקים עדיין אותי אוהב

את השיר החבאתי כמובן במקום הסודי ביותר שיכולתי לחשוב עליו - בכיס של התפילין שלי. היה לי נורא עצוב וההורים שלי הרגישו שעובר עליי משהו. במהלך שבת שהתארחתי אצל דודה שלי ההורים שלי ערכו חיפושים בחדר שלי בתקווה למצוא רמזים כלשהם - עד שמצאו את השיר.

הם בכו והיו במיטה כל השבת, אבא שלי לא היה מסוגל אפילו ללכת לבית כנסת. במוצאי שבת הם ביקשו לדבר איתי ורצו להחליף לי מספר בטלפון ולשלוח אותי ישר לצבא בלי לראות בנים כל היום בישיבה, כי "זה בטח מה שקלקל אותי". הם רצו שאתחיל טיפול פסיכולוגי ואשתנה. התייאשתי והסברתי להם שאם הם יכריחו אותי, אולי אני באמת אשמע להם אבל זה לא מה שיעזור ואני אהיה עצוב. "אי אפשר לדעת מה יקרה לי", איימתי.

בחור דתי
חווה מצוקה גדולה (אילוסטרציה) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

אמי הבינה שהמצב נורא רגיש, והחליטה שננסה לפתור יחד את הבעיה. היה לי קשה להמשיך בישיבה הרחוקה מהבית. דברתי עם החברותא שלי וספרתי לו על העניין. הסברתי שקשה לי ושאני רוצה לעזוב את הישיבה ולחפש את עצמי. הוא לקח את זה קשה ורצה לעזור, שהרי אני תלמיד טוב ולומד כמו שצריך ולא יכול להיות שאין לי פתרון לבעיה הזאת. מתוך כך הוא סיפר לרב בישיבה שאמר לו שיש לו דרך לעזור לי. קצת נבהלתי, אבל הרב דיבר איתי ואמר שאני אנסה טיפול פסיכולוגי שיגרום לי להשתנות.

אמא מוציאה מהרופא כדורים פסיכיאטריים

הלכנו לפסיכולוגים שונים, והתשובה הייתה מאוד ברורה: אין שום עניין לטפל בו. אבל אמי התעקשה ולקחה אותי לפסיכיאטר, שגם אמר לי שאני בסדר. באורח פלא, אחרי שאמי נכנסה ודברה עמו, היא קיבלה מרשמים לכדורים פסיכיאטרים נגד דיכאון, אותם ביקשה שאקח. לא הסכמתי והסברתי שאני בסדר גמור, אבל היא התעקשה ולא הסכימה למציאות אחרת. עזבתי את הבית.

רון יוסף
עזר לו. הרב רון יוסף | תמונת AVI: mako

במשך חודשיים גרתי אצל חברים שונים ולא דברתי איתה מילה. אבל אבא שלי התחיל להבין שהבן שלו נעלם ובמצב הזה גם לא יחזור, ויצר איתי קשר וביקש שאחזור. חזרתי בראש השנה הביתה והמצב השתנה. יחס ההורים אליי השתפר פלאים והם ניסו לתמוך כמה שאפשר. בינתיים עברתי ללמוד בישיבה באזור המרכז והתגייסתי לצבא לחיל מודיעין השדה. היו לי מספר קשרים עם גברים, אבל לא לקחתי אותם יותר מידי ברצינות. בראש תמיד הדהדה בי המחשבה שיום אחד הכל יעבור ואתחתן עם אישה ואעשה כמו מה שכתוב, לא חשבתי שיש אפשרות אחרת.

כל פעם שדיברו על דתיים בהקשר לגייז, התחמקתי. זה היה נושא כבד שגרם לי לכאבי ראש ודיכאון. ניסיתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים, עבדתי ולמדתי ועשיתי הכל תוך כדי - העיקר שלא יהיה לי שנייה לחשוב.

הבנתי שזה אני – ואין מה לעשות

שבת אחת המצב נהייה קשה מדי, כשרוב החברים שלי כבר היו חילונים ונשארתי לבד בלי דרך לתקשר איתם, המחשבות עלו לראשי. למזלי, היה איתי תמיד חבר טוב דתי שגר לידי, והיינו מעבירים שבתות ביחד. שבת אחת כשהוא לא היה אני שכבתי במיטה וכשהמחשבות עלו לראש פשוט התחלתי לבכות- הרגשתי מצוקה נוראית שגרמה לי לרצות או ללכת ולחבק את ההורים שלי או לקפוץ מהחלון. בסוף הצלחתי להתאפק והלכתי לישון.

עם הזמן הנושאים שניסיתי מאוד להדחיק בכל זאת עלו לדיון על פני השטח והבנתי שאין ברירה אלא להתמודד עם המציאות. התחלתי להבין שאני כנראה אשאר במצב הזה, ושום דבר לא ישתנה.

מי שצריך להשתנות זאת החברה, לא אני. אני לא מחפש שינוי בתורה ובהלכה, אני לא מחפש שיתירו לי איסור דאורייתא, אבל כן חייב להיות שינוי בגישה כלפינו ולקיים דיון יסודי נקי ומעמיק בסוגיה הזו שהיא בגדר דיני נפשות.

 אני לא עשיתי שום דבר רע, כך נולדתי. הבנתי עד כמה המצב בעייתי ואנשים רבים מתאבדים בגלל מצבם המייאש או חוזרים בשאלה בלית ברירה, כמו כן יש את אלה שמתחתנים ובוגדים מהצד וגורמים לאשליות ועצב עצום, או שנשארים בודדים ומסכנים עם שלל בעיות.

ואולי הנורא מכל הוא הנוער הטרי והתמים שלא מבין כלום, שמפחד לחשוף את זהותו. אותו נוער שלא נותר לו אלא להיכנס לאתרי קהילה שעוסקים בהיכרויות, סקס ולעשות דברים שמנוגדים לאידיאולוגיה שלו או מה שבכלל חיפש מלכתחילה – כל זאת בגלל שאין לו שום יד מכוונת. שלא נדבר על מחלות מין שכלל אין הדרכה בבתי ספר דתיים עליהם.

מדובר בפיקוח נפש

הבעיה הגדולה היא שהחברה והרבנים כל כך מקובעים, ולא מוכנים לנסות להקשיב. הנושא כל כך טעון שהם מעדיפים להתעלם. הם לא מבינים כמה חיי אדם תלויים פה, שלא נדבר על התקווה לשווא שמבטיחים להם והייאוש המוחלט כשמבינים שלא יהיה שינוי. אנשים מבזבזים חיים שלמים וים כסף בתקווה להשתנות בלי הצלחה.

הדת דוגלת באהבת הזולת ועם כל הקונפליקט, אפשר לדון ולמצוא הרבה היתרים לציבור, הרי התורה אסרה על המשכב בלבד ולא כל הדברים מסביב, שגם עליו יש מחלוקות שאפשר להקל. אבל ברור שיותר קל להתעלם.

ופה התחילה נקודת המפנה בחיים שלי, קיימתי שיחות ארוכות עם הרב רון שתמיד קשוב ועוזר במה שהוא יכול, הלכתי למפגשים של דתיים במסגרת הו"ד וחברותא, וניסיתי להכיר יותר הומואים דתיים. המפגשים תרמו וחיזקו אותי מאד. מאז פתחתי קבוצה סודית בפייסבוק לגייז דתיים, וניסיתי לגייס כל הומו דתי שרק הסכים.

אני הולך תמיד עם כיפה, גם במקומות של גייז. תמיד החבאתי אותה בכיס שם, ומאז התחיל שינוי עצום. מאז שוחחתי עם רבנים ואנשים בקהילה. הבנתי שאם אני לא אקום ואעשה, זה לא יקרה מעצמו. 

>> עדויות של הומואים דתיים שהתנסו ב"טיפולי המרה"

>> סיפורן של הלסביות החרדיות