מחקרים רבים בדקו את סוגי האלימות הנפוצים בקרב קהילת הלהט"ב, אך בישראל המחקר האיכותני הראשון שבדק אלימות בקרב זוגות נשים יצא לאור רק בשנת 2014. את המחקר החדש ערכה הדס בניהו, מטפלת ביחידה הפסיכיאטרית לילדים ונוער בבית החולים הדסה, במסגרת עבודת התזה שלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית במכללה האקדמית תל אביב יפו בהנחיית ד"ר עופר פיין. מדובר במחקר גישוש המתמקד בשאלת הקשר בין סגנון התקשרות זוגית לבין אלימות במערכות יחסים רומנטיות. הקשר נבדק תוך השוואה בין זוגות נשים לזוגיות של נשים עם גברים.
"אף אחד לא מדבר על זה", מעידה בניהו בעקבות חיפוש אקדמי אחר נתונים סטטיסטיים העוסקים באלימות בקשר זוגי בין נשים, "פרט למחקר האיכותני של סמנטה גרין אודות התופעה בישראל, לא היו שום נתונים סטטיסטים שבדקו אם הנושא הזה קיים ומהם אחוזי האלימות באוכלוסייה בהקשר הזה".
מחקרה של בניהו הוא הראשון שנערך באופן סטטיסטי בארץ, אך השני במספרו שנערך עד כה בנושא, שכן בשנת 2014 התפרסם בישראל מחקרה החלוץ של סמנטה גרין, מטפלת בפסיכותרפיה וקרימינולוגית קלינית. גרין שבדקה את יחסי האלימות של נשים בקשר זוגי חד מיני, גילתה כי קיים דמיון ביחסי השליטה, התלות רגשית ובמעגל האלימות המתגלמים במערכות יחסים הטרוסקסואליות ולסביות כאחד. בשונה ממחקרה של בניהו, מדובר במחקר איכותני המבוסס על ראיונות עומק עם נשים, שבמסגרתו חקרה גרין את הגורמים, חוויות האלימות והשפעותיהם על בנות הזוג.
במחקר הסטטיסטי הנוכחי השתתפו 147 נשים, ביניהן 54 נשים לסביות ו-19 ביסקסואליות מתוכן 15 נמצאות במערכות יחסים עם נשים ו-4 מהן במערכת יחסים עם גברים. לצדן השתתפו 70 נשים הטרוסקסואליות שיוצאות עם גברים. ממצאי המחקר מראים כי לא נמצא הבדל בין רמת האלימות במערכות יחסים הטרוסקסואליות למערכות יחסים בין נשים. "אנשים עם התקשרות בטוחה סובלים מפחות אלימות, בשני סוגי הזוגיות", מסבירה בניהו, "סגנון ההתקשרות מבטא למעשה את אופי היחסים שאנו רוקמים עם האנשים המשמעותיים בחיינו. הוא מתחיל להתעצב בילדות בקשר הראשוני עם הורינו, כך שטיב הקשר עם ההורים ואופיו משפיעים ומעצבים את האופן בו אנו מתנהלים בקשרנו הבוגרים בכלל ובמערכות יחסים זוגיות בפרט. כלומר, אם ההורים היו זמינים ונגישים עבורנו בילדות, ההתקשרות שלנו בהווה תהיה בטוחה - נסמוך על אנשים, ואינטימיות תחווה כטובה עבורנו".
במצב הפוך, אנשים שגדלו בבתים מתעללים או מזניחים עלולים להפגין חרדה או הימנעות בתוך מערכות יחסים אינטימיות. "אדם בעל התקשרות נמנעת, לומד לסמוך על עצמו וחושש מאינטימיות עם אחרים כתוצאה מחוסר זמינותה של דמות ההתקשרות באופן עקבי בחייו", מרחיבה בניהו, "הוא עשוי להפעיל אלימות כאשר הוא מרגיש איום על מערכת היחסים וזאת על מנת לדחות בעצמו את בן או בת הזוג וכך להימנע מחוויית דחייה". עוד מוסיפה בניהו כי אנשים החווים התקשרות חרדה, חוששים מכך שדמויות משמעותיות בחייהן יחדלו להיות זמינות ונגישות, על כן הם עלולים להפגין אלימות במסגרת הזוגיות כתוצאה מפחד נטישה של בן או בת הזוג ומתוך רצון לשמר את הקשר.
בין סוגי האלימות שנבדקו במחקר באמצעות שאלונים עליהן השיבו הנבדקות, אלימות פסיכולוגית נמצאה כנפוצה ביותר. אלימות זו נמצאה באחוזים גבוהים לעומת אלימות פיזית, פציעות כתוצאה מאלימות והצרת צעדים שפירושה מניעה מבת הזוג לממש רצונות וגישה למקומות, קריטריון שנמצא במתאם גבוה עם שאר סוגי האלימות שהוצגו בשאלונים.
במחקר הוצגו לנבדקות היגדים, שמדדו התנהגויות שהתרחשו בחצי השנה החולפת במסגרת הקשר. בכל פריט נדרשו הנחקרות לסמן את התדירות בה התרחשה כל התנהגות על גבי סולם מדדים המתחיל ב"לא קרה מעולם" ועד "קרה ארבע פעמים ומעלה". בין ההיגדים היו משפטים כמו: בת הזוג שלי צעקה או צרחה עליי, קראה לי בשמות מעליבים, טענה שאני מאהבת גרועה, עשתה משהו כדי להדאיג אותי, יצאה בסערה מהחדר או מהבית. "היגדים אלו משקפים התעללות פסיכולוגית, משום שההתנהגות משאירה את הנפגעת עם תחושות קשות וחוסר אונים", מסבירה בניהו.
ביסקסואליות סובלות מאלימות יותר מנשים לסביות והטרוסקסואליות
ממצא מדאיג נוסף שמצאה במחקרה מתייחס לעובדה כי ביסקסואליות סובלות מאלימות יותר מנשים לסביות והטרוסקסואליות. הכוונה לא רק לאלימות פסיכולוגית המופגנת כלפיהן, אלא גם לאלימות הקשורה בהצרת צעדים, אלימות פיזית ופציעות. "ניתן לראות שאחוז המדווחות על האלימות היה גבוה יותר בקרב נשים ביסקסואליות", חושפת בניהו, "מתוך 23 ביסקסואליות 82.6% טענו שהן חוו אלימות פסיכולוגית לפחות פעם אחת בחצי שנה האחרונה. זאת לעומת 67.6% נשים הטרוסקסואליות ו- 64.8% נשים לסביות שדיווחו על אלימות פסיכולוגית. מדובר בהפרש משמעותי".
עוד מוסיפה בניהו כי 17.4% מהביסקסואליות דיווחו על אלימות פיזית, וכי 13% מהן אף נזקקו לטיפול רפואי. נתונים אלו מציגים מדד אלימות גבוה משמעותית מדיווחן של נשים לסביות והטרוסקסואליות.
התפיסה הביפובית של הקהילה הביסקסואלית כבוגדנית וכלא נאמנה בשל המשיכה לשני המינים היא דוגמא לסטיגמות המופנות כלפיה. לכל אלו ניכרת השפעה גדולה על איכות היחסים של ביסקסואליות עם בני או בנות זוגן, שכן הדבר עלול להעלות את הסיכון שלהן לחוות התעללות כלשהי. "כל הסטיגמות הנפוצות האלו מובילות לחוסר ביטחון אצל הפרטנר או הפרטנרית, וחוסר הביטחון הזה יכול להיות אחת הסיבות לצורך לשמר את הקשר או לשמור את האישה בתוך הקשר", מסבירה בניהו את הקשר בין הסטיגמות לאלימות. אצל חלק מהאנשים החרדה מובילה לאלימות ממקום בו הם לא מרגישים בטוחים או חשים חוסר אמון כלפי בן/ת הזוג. המטרה של האלימות היא לשלוט ולשמר את הקשר. כל זאת מתקשר לנושא ההתקשרות, שכן ככל שהיא פחות בטוחה אצל הפרט כך הסיכוי שיבחר לפעול באלימות כדרך התמודדות גדלה.
אז אם אין שוני ברמת האלימות בקשר הטרוסקסואלי לאלימות במערכות יחסים בין נשים, מדוע השנייה זוכה לפחות נראות חברתית?
"יש תפיסה מסורתית שמקעקעת גברים כתוקפנים ונשים כקורבנות, מאוד קשה לתפוס נשים כתוקפות. במערכת המשפט גם אפשר לראות שנשים שפוגעות או תוקפות מינית נענשות פחות. יש משהו אצל שופטים ובכלל בחברה, שמסרב להבין שנשים יכולות להיות תוקפניות".
נשים להט"ביות והטרוסקסואליות כאחד מתקשות לפנות לסיוע וטיפול, בשל קושי שמקורו בתחושת בושה וחרדה, מכך שהדיווח עלול לגרור מקרי אלימות נוספים ואף קשים יותר. עם זאת, נראה כי נשים בקהילה הגאה נאלצות להתמודד מול קשיים נוספים, ביניהם ההכרח לצאת מהארון בעת הדיווח. "הרבה פעמים נשים חוששות לפנות לרשויות בגלל האופן שבו הן עלולות להגיב", מרחיבה בניהו, "חשש שהמשטרה תצחק עליהן או שיתקלו בהומופוביה, זה נכון גם לגבי המשפט והעיתונות. יש חוסר ביטחון כללי במערכת שלא תיקח אותן ברצינות ושהמערכות היום לא מספיק מותאמות או מוכשרות כדי להתמודד עם להט"בים בכלל ובתופעה הזו בפרט".
בנוסף לחששות הכרוכים במחשבה על דיווח, הפחד ניכר הן ברמה האינדיווידואלית והן ברמה הקולקטיבית. בניהו מסבירה כי החשש לדווח נובע גם מתוך תחושת אחריות כלפי הקהילה. "גם הקהילה הלהט"בית עצמה הרבה פעמים מתקשה להכיר באלימות של נשים בתוכה והרבה פעמים מעדיפה להשתיק ולהתעלם מהתופעה", היא טוענת, "זאת מתוך חשש שאם תדווח, הסטיגמות כלפי להט"בים יוחמרו. זה סוג של להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, והחשש הוא שאחרי תלונה ברשויות האלימות כלפי להט"בים תגדל".
איך להתמודד עם אלימות ביתית?
לרשותן של נשים בקהילה עומדת כיום האפשרות לפנות לקו הקשב 'יש עם מי לדבר' של האגודה למען הלהט"ב וכן לשירות הפסיכו-סוציאלי שלה לצורך בחינת אפשרויות כגון טיפול זוגי וליווי בתהליכי פרידה. קו הקשב של האגודה מדווח כי ישנן פניות בודדות בלבד הנוגעות לאלימות בין נשים, דבר המאושש הקושי של נשים בקהילה להציף את התופעה ולתת לה נראות חברתית. "הדיווח מאוד מועט, נראה שנשים פחות מוציאות את זה", מעידה ריבי אפרת, המלווה המקצועית של צוות השירות הפסיכו-סוציאלי של האגודה בחיפה, "הייתה בחורה שלקח לה שנה להגיע אלינו, זה קשה כי הצעד הזה כרוך בלצאת מהארון". לחצים ספציפיים הנוגעים לזוגות בקהילה בולטים במידת החשיפה של הזוג בפני הסביבה ובהשפעות שמקורן בתגובת המשפחה ליציאה מהארון.
עוד מוסיפה אפרת כי הפניות לאגודה נוגעות בעיקר לאלימות המתגלמת בתהליכי פירוק התא המשפחתי, כאשר מדובר בתהליך פרידה של זוגות נשים עם ילדים. כידוע, תהליכים מעין אלו כשלעצמם מלווים בקושי ולעיתים גם בסוגי אלימות שונים משני הצדדים, אך נראה כי העובדה שלנישואים חד מיניים אין מעמד חוקי מעצימה את האלימות בתהליך הפרידה. "מדובר בתהליכים מכוערים הנשענים על העובדה שאין עיגון חוקי, וזו בעיני אלימות שאני מזהה בה עלייה עם השנים", מוסיפה אפרת, "כשלזוגיות שלך אין מעמד חוקי את פועלת באי ודאות, דבר שמעצים את תחושת המתח. בזמנים של קונפליקטים ומתיחות מגיעה גם אלימות".
>> ואז אמא שלי התפרצה לחדר באמצע הסטוץ. צפו
>> "המאמן לא פנה אליי בלשון זכר, אפילו לא פעם אחת"
שירותי האגודה למען הלהט"ב פועלים בשיתוף עם משרד הרווחה בדרכים שונות ומלווים את בנות הזוג בהתאם לצרכים שהעלו במהלך הפגישות. "בדרך כלל העבודה הזוגית כוללת שיחת היכרות פרטנית ולאחר מכן גם עם הילדים", מתארת אפרת, "מבצעים כל מיני שילובים עם בנות הזוג והילדים וכך קובעים את המבנה הטיפולי המתאים ביותר לצרכים בהתאם לכל מקרה. אנחנו משתדלים לא לצמצם פגישות, בטח במקרים שיש אלימות, לא עוזבים זוגות או את אחת מבנות הזוג שפנתה עד שהבעיה נפתרת".