>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

אין תמונה
מי שייך לקהילה הגאה ומי לא?
במאמרו "אני שייך לקהילת הלהט"ב – לא הלהטבא"ק!" לוקח על עצמו דני זאק "לטהר" את השפה ואת המינוחים המשמשים לתיאור "הקהילה הגאה" ולנקות אותה מאותם עודפים מזיקים (לדעתו) – א-מיניים, קווירים וקבוצות אחרות. לטענתנו של זאק, ישנן ארבע, ורק ארבע קבוצות בקהילה – הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. השאר, כותב זאק, הן תתי-קבוצות שהחמיצו כבר את הרכבת. הכניסה  לראשי התיבות האקסקלוסיביות אסורה. סליחה, שלום ולא להתראות. לכו חכו לתנועה הבאה.

להטבא"ק הינה מילה קיימת, בעלת רקורד מכובד של שימוש בשנים האחרונות. היא מילה שמהווה הרחבה ללהט"ב – מונח שבתורו, לפני שנים לא רבות, היווה הרחבה למונח "הקהילה ההומו-לסבית". מטרת המונחים האלה היא להכיר בעובדה שאותה "קהילה" מיתולוגית שלנו איננה מכלול אחיד, אלא מורכבת מקבוצות וקהילות רבות ומגוונות.

שירי אייזנר
"להטבא"ק הינה מילה קיימת, בעלת רקורד מכובד של שימוש בשנים האחרונות", שירי אייזנר | צילום: תומר ושחר צלמים
אגב, בניגוד לדעתו של זאק, הוספת אותיות לראשי התיבות אינה מהווה "הוספה" של קבוצות חדשות לקהילה הקיימת, אלא להפך: להכיר בקיומן (ההיסטורי והעכשווי) של אותן קבוצות בתוך הקהילה, קבוצות שהשתתפו ובנו את התנועה הלהטבא"קית מתחילתה ועד היום.

בקהילה שבה ברירת המחדל היא "הומואים” ואשר בנויה סביב צורכיה של הקבוצה האחת הזאת, הוספת אותיות למינוחים היא אחת מהטקטיקות היחידות אשר מאפשרות להחזיר תשומת לב לנשכח ולהתנגד להיררכיה הפנים-קהילתית.

הגבולות נמתחים שרירותית ומפרידים באופן מלאכותי בין קהילות

נסיונו של זאק "לטהר" את השפה, אם כן, אינו מהלך לשוני בלבד, אלא נסיון לחלוקה ומידור של קבוצות. ואכן, המאמר אף מפרט את סוגי הפוביות והקבוצות השונות, מגדיר כל אחת מהן, וממדר: מי לשבט ומי לחסד.

כך, למשל, "הומופוביה" כוללת שנאה להומואים, לסביות וביסקסואלים, אך "ביפוביה" הינה תופעה "פנים קהילתית בעיקרה”. כך גם הלסבופוביה, שכמו הביפוביה, מסתבר שהינה תופעה שולית בתוך גבולות הקהילה בלבד. טרנספוביה, לעומת זאת, הינה "הרעה החולה ביותר בחברה הישראלית כיום".

הומופוביה וטרנספוביה, אליבא דזאק, כוללות את שלל הגישות השליליות כלפי להט”ב, אך לעומת זאת המילה "להט"בופוביה", שמטרתה היא-היא לתאר את שלל הפוביות השונות, נשללת, היות ואין רק "סוג אחד של פוביה" שהינו זהה עבור הקהילות. כך "ארבע הקבוצות העיקריות" בקהילה נחלקות ומסומנות, בעזרת ההגדרות, לשוות יותר ושוות פחות, מדוכאות יותר ומדוכאות פחות, אלו שדורשות מאבק ומאמצים, לעומת אלו השוליות.

ומה על הקבוצות האחרות? גם כאן ניכרת גישת "הפרד ומשול". לא ברור, למשל, מדוע בחר זאק לציין פאנסקסואלים בנפרד מביסקסואלים, וג'נדרקווירים בנפרד מטרנסג'נדרים. הן טרנסג'נדריוּת והן ביסקסואליוּת מתייחסות לקשת של זהויות אשר כוללות, בין היתר, את השתיים האחרות. ג'נדרקווירים מהווים חלק בלתי נפרד מהקהילה הטרנסג'נדרית, כשם שפאנסקסואלים מהווים חלק בלתי נפרד מהקהילה הביסקסואלית.

אז בי כן אבל פאן לא? טרנס כן אבל ג'נדרקוויר לא? הגבולות נמתחים באופן שרירותי ומפרידים באופן מלאכותי בין קהילות וקבוצות זיקה, על מנת ליצור סדר היררכי שיש בו מי שהם שווים יותר ושווים פחות.

הא-מיניים חווים כפייה של מיניות – נקודה

דני זאק
עודף הפוליטיקלי קורקט מעייף אותו. דני זאק | צילום: תומר ושחר צלמים
באופן דומה, מפריד גם זאק בין הקבוצות המיניות הראויות, לבין "אלה שהופכים את הקינקי שלהם במיטה לאג'נדה פוליטית". לא, לא מדובר על ההומואים האלה שמזדיינים בתחת, אלא על הבד"סמים, שכנראה המיטה שלהם לא מספיק פוליטית.

עם זאת, ללא כל ספק, הקבוצה שזכתה ליחס המזלזל ביותר הינה הא-מיניים. "מה בכלל משייך אותם לקהילה?”, שואל זאק (שאלה רטורית). "האם הם עוברים סוג של דיכוי, אפליה או רדיפה? האם חוסר התשוקה שיש להם אומר שהם לא הטרוסקסואלים? איפה בדיוק שותפות הגורל שלי ושלהם?". בלי לבדוק, הוא עונה לעצמו: "אין כל הבדל בינם לבין סטרייטים ידידי הקהילה".

למעשה, לו היה טורח זאק לבדוק ולברר אתp השאלות, יכול היה לגלות, בקלות יחסית, שיש דווקא הרבה מן המשותף בין א-מיניים לבין קבוצות אחרות בקהילה. למשל, בעוד שביסקסואלים, לסביות והומואים חווים כפיה של מיניות הטרוסקסואלית ומונוסקסואלית, א-מיניים חווים כפייה של מיניות – נקודה.

אותה כפייה, בדומה לחוויות להט"ביות, מביאה להתלבטויות, הכחשה, בלבול ודיכוי מופנם, וא-מיניים רבים עוברים חוויה דומה של גיבוש זהות ויציאה מהארון. במקרים רבים א-מיניות נחשבת לבעיה בפני עצמה, כאשר הן מטפלים מקצועיים והן הסביבה מנסים "לרפא" את הא-מיניים ולהפוך אותם לבעלי מיניות נורמטיבית.

כמו כן, בדומה לביסקסואליות, גם א-מיניות עוברת מחיקה כוללת בתרבות, היא נחשבת כלא-קיימת, או אם קיימת אז לא כאופציה לגיטימית שניתן וראוי לבחור בה. כל נקודות הדמיון האלה קיימות ומהוות סיבה מצוינת להכללת הא-מיניים, וזאת אפילו בלי להכנס לעובדה שישנם א-מיניים רבים שגם מזדהים כלהטבא"ק.

אני נמצאת בצד של הלא-מקובלים

בצד הדברים, לא מיותר לציין שאותן טענות בדיוק מופנות ללא הרף הן כלפי ביסקסואלים והן כלפי טרנסג'נדרים, מצד אלו שאינם חפצים ביקרם.

שאלות רטוריות מסוג כזה הן חשודות מיסודן: ריבוי שאלות בשילוב עם חוסר המענה מציג בורות והנחות שגויות לגבי כל הנושאים הללו, וחושף את השאלות עצמן בתור כלי רטורי בלבד, למטרת הדרה של קבוצות מתוך הקהילה.

מדרג ההיררכיה שמבקש זאק ליצור מסמן קבוצות שוות יותר ושוות פחות בתוך הקהילה ומפריד בין אלו "שמגיע להם" להשתייך לבין אלו שנזרקים החוצה. בעזרת השפה והלשון הוא מנסה לשמר מבני כח של נורמטיביות, שליטה, פריבילגיה והדרה.

קהילת הלהטבא"ק (ועוד כמה אותיות שיידרשו), אשר נאבקת למען שוויון ושחרור, עליה להתנגד בדיוק למבנים שכאלה, אשר מפרידים בין כולנו ומנציחים את הדיכוי הקיים. בתור ביסקסואלית ובתור ג'נדרקווירית, אני מתנגדת לאותן הפרדות שמבצע המאמר, ושמתקיימות בקהילה. אם תשאלו אותי באיזה צד אני נמצאת, אענה שאני בצד של הלא-מקובלים.

>> הקהילה הגאה נגד צה"ל

>> עומר שריף הבן: "אני הומו ויהודי"

>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה