השבוע צפיתי בתכנית "ערב טוב עם גיא פינס" בריאיון של חברתי דנה גרוצקי עם הזמרת והשחקנית נופר סלמאן. כששאלו אותה על זוגיות, נופר ענתה "זוגיות יש ברוך השם, אני יוצאת עם מישהי מהממת וכיף לנו". כשהיא אמרה שיש לה בת זוג, חייכתי גם אני איתה. היא אמרה את זה בכזו פשטות, בלי להתנצל, בלי לחשוב אפילו לרגע שיש כאן משהו חריג. כי למה לא? למה שבחורה צעירה, בת עשרים ושתיים, לא תספר בחיוך על האהבה שלה? או כמו שאמרה השבוע אלה לי, עוד זמרת צעירה עם בת זוג: "אני בן אדם שאוהב לאהוב, מותר לאהוב את מי שאתה רוצה".

וחשבתי לעצמי איזה כיף לדור הזה, שמדבר על זוגיות להט"בית, על אהבה, בכזו פשטות. נזכרתי בהמון אומנים ומפורסמים אחרים שבעבר יצאו מהארון ודיברו על הנטייה המינית שלהם, וכמה אנרגיה הושקעה בזה: כותרות מפוצצות, שערים, ראיונות ארוכים. חס וחלילה, אני לא מותחת ביקורת. אין ספק שלפני עשרים שנה, לצאת מהארון היה צעד הרבה יותר נועז וקשה. אנשים אמיצים כמו עברי לידר, או אמיר פרישר גוטמן זכרונו לברכה, סללו את הדרך והקלו על הרבה צעירים היום לצאת מהארון, בתהליך שעדיין לא תמיד פשוט.

ובכל זאת, כשהסתכלתי על נופר סלמאן ואלה לי, הרגשתי שדברים משתנים. שהדברים אחרים גם בשביל החברים הלהט"בים של הילדים שלי. כמה נוח להם אחד מול השני, עם הבנה פשוטה וטהורה של ילדים. משוחררים, בלי שירשו מאיתנו את כל הפחדים והדעות הקדומות. הרגשתי שיש כאן דור חדש של צעירים שפשוט רוצים לאהוב, בלי לשאול יותר מדי שאלות, בלי לעשות יותר מדי עניין. וכמה זה מעורר תקווה בחודש הגאווה הזה, כשכל כך הרבה אנשים צריכים לצאת החוצה ולהפגין על הזכות שלהם פשוט להיות כאן, פשוט לאהוב. אני מאוד שמחה שהם, שאנחנו, חוגגים בחודש הגאווה.

אבל רציתי לקוות שלא יהיה צריך לעשות מזה עניין, שלא נצטרך להתרגש מכל יציאה מהארון. שלא כל שחקנית עם בת זוג תהיה אייטם בטלוויזיה, רק כי זה יראה לנו רגיל, פשוט - סתם עוד סיפור אהבה. והלוואי שיום אחד נוכל כולנו לציין את חודש הגאווה בלי מחאות, רק בחגיגות. לחגוג את המיניות שלנו, לחגוג את מי שאנחנו. כי ניצחון אמיתי לקהילה הגאה יגיע כשלאהוב לא תהיה הצהרה, כשאנשים פשוט יוכלו לחיות עם בן או בת זוגם. ועם הצעירים האלה, אני מרגישה, ואני מקווה, שזה מתקרב.