>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
מחיתי ואמרתי כי מדובר בבנות ובני נוער, שזוהי כלל אינה תביעתם. המונח "פונדקאות" לא הועלה על ידם כלל במהלך הפגישה וכך גם נושא הנישואים המפגש נסב רובו ככולו סביב הקשיים אותם חווים בני הנוער בשנת 2013, בהתמודדות עם נטייתם המינית או זהותם המגדרית, ובהם הרצון שלא לסבול מאלימות פיזית ומילולית בבתי הספר בשל היותם להט"בים.
השאיפה לא לשמוע את הקללה "יא הומו" במסדרונות בית הספר על כל צעד ושעל, מתובלת מדי פעם באמירת "קוקסינל", לשם הגיוון. הצורך של קבלה ואהבה של ההורים, דבר שלעיתים אינו מובן מאליו גם היום.
הקהילה איננה מיקשה אחת
זוהי אינה הפעם הראשונה בה אני נתקל בגישה זו, הגורסת שהקהילה הגאה היא בעצם "אליטה תרבותית" שהשתלבה במקומות הגבוהים ביותר בחברה הישראלית, וכעת דואגת רק לעצמה, לפונדקאות, לנישואים ואינה מקדמת את שאר המיעוטים בחברה.
גישה זו לצערי נשמעת דווקא מכיוון שותפינו, הכביכול טבעיים: השמאל הסוציאל-דמוקרטי. הסכנה המרכזית בטענות אלו היא שמבט על הקהילה הגאה דרך פריזמה זו מתעלמת ומבטלת באופן אוטומטי את היותה של הקהילה מיעוט נרדף. שהרי כיצד אליטה תרבותית ומיעוט נרדף יכולים לדור בכפיפה אחת?
אכן יש אמת בטענה שהקהילה הגאה, בחלק ניכר ממנה, הצליחה להשתלב בצורה יפה באליטות של החברה הישראלית, בתקשורת וכמעט בכל התחומים. אך הקהילה איננה מיקשה אחת, ותחום אחד לפחות עדיין נותר בעייתי: הנוער.
הנוער הוא במידה רבה עדיין מיעוט נרדף ששואף לקבל יחס של כבוד בבית הספר ובבית, ולא אלימות פיזית ומילולית, שהיא מנת חלקם של חלק ניכר מבני ובנות הנוער שבוחרים לצאת מהארון.
בורות וחוסר הבנה של הנושא מצד יועצי בתי ספר
כמורה המלמד דווקא בבית ספר יוקרתי יחסית, גם בבית הספר בו אני מלמד הקריאה "יא הומו" היא הנשמעת ביותר במסדרונות המוסד. על פי סקרים שערכו איגי וחושן, ארגוני החינוך והנוער של הקהילה, אחוז גבוה ביותר של בני הנוער הלהט"בים עדיין חווים אלימות מילולית ופיזית בסביבתם הקרובה ובבתי הספר. על פי מחקר שערכה הפסיכולוגית ד"ר חנה בר יוסף, 20% מבני הנוער הלהט"בי ניסו השנה להתאבד. נתון מפחיד.
גם חלק ניכר מהמורים ואף היועצים והיועצות בבתי הספר אינם יודעים כיצד להתמודד עם תלמידים להט"בים. ישנם מורים (למזלי לא בבית ספרי – לפחות לא שידוע לי) שמגיבים באופן הומופובי בוטה כלפי תלמידים שיוצאים מהארון.
בנוסף, משיחות שלי עם יועצות ויועצים שונים לגבי תלמידים שפונים אליהן עם התלבטות לגבי הזהות המינית, אני שומע תגובות בורות כגון: "ילד בן 14 לא יכול עדיין לדעת, הוא צעיר מדי" או אמירה ש"יש עכשיו טרנד של לסביות בשכבת י"ב".
אמירות אלו מעידות על בורות וחוסר הבנה של הנושא ועל הצורך להכניס תכנים להט"בים כחלק מתהליך הכשרת סגל ההוראה והייעוץ.
חלק נכבד מאותה "אליטה" מדומה בוחר עדיין להישאר בארון
אליטה תרבותית שהנוער שלה חווה אלימות פיזית ומילולית על ידי חבריו ומשפחתו – איננה אליטה. אליטה שהשם שלה הוא עדיין הקללה מספר אחת בבתי הספר ובמגרשי הכדורגל – איננה אליטה.
אנו עדיין מיעוט נרדף בחברה, על אף שמצבנו טוב אלף מונים מכפי שהיה לפני כמה עשורים או מכפי שהינו אצל שכנותינו ובמדינות רבות אחרות בעולם. גישת ה"אליטה", שבאה דווקא משותפינו הטבעיים, מחברים במפלגות השמאל הליברלי, עלולה לסכל כל מאמץ להביא לשינויים המיוחלים של השיח והקבלה של הציבור הלהט"בי, כחלק אינטגראלי בחברה.
בנוסף, חלק נכבד מאותה "אליטה" מדומה בוחר עדיין להישאר בארון. לכן, זיכרו כי על אף השתלבותה של הקהילה הגאה בתקשורת ובאליטה התרבותית של הציבוריות הישראלית, למטבע יש שני צדדים.
הצד השני נקרא: מיעוט נרדף. הוא עדיין שם והוא חי ובועט בשיא הכח. תפקידנו הוא לדאוג שבשעה שהמטבע נמצא כבר מתחת לפנס, יראו כולם, גם חברינו בשמאל, את הצד הזה, כדי שלא ישכחו שיש עוד עבודה רבה לפנינו.
הכותב הוא מורה לאזרחות, מדריך בברנוער, יו"ר החוג הגאה במפלגת העבודה לשעבר וכיום פעיל במפלגת יש עתיד