קטי גוטמן אינה זקוקה ליום האיידס כדי להיזכר בעמוס. כבר כמעט עשרים שנה עברו, ואין יום שהיא לא חושבת על הבן האהוב שלה, שלצדו היא הייתה עד הרגעים האחרונים.

"יש לנו חנות בביאליק ברמת גן, ובכל יום אני בורחת לשם קצת מהמחשבות", היא אומרת. "אחרי זה, ב-14:00 אני בבית, קוראת המון וצופה בטלוויזיה. לפעמים הנכדים באים לבקר אותי, אז זה עושה לי טוב".

קטי גוטמן (צילום: תומר ושחר צלמים)
הייתה עם בנה עד הרגעים האחרונים. קטי גוטמן | צילום: תומר ושחר צלמים

גוטמן, בת 82, השאירה את תמונותיו של עמוס על הקיר, וכך היא רואה אותו כל יום. לדבריה, זה ממש לא נעשה קל יותר.

"חשה הקלה נוכח שינוי יחס החברה לנשאים"

"אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל הזמן לא עושה כלום", היא אומרת. "רק כשאני עסוקה, אני לא חושבת עליו. אולי התמונות שלו על הקיר מזכירות לי אותו, אבל אני לא רוצה להוריד אותן. אני לא רוצה לשנות שום דבר".

כאשר עולה נושא האיידס, מספרת גוטמן כי היא חשה הקלה מסוימת על שינוי היחס והמודעות של החברה כלפי נשאי נגיף ה-HIV.

"אני שמחה שמקבלים היום את החולה ולא מתייחסים אליו כאילו הוא לא בסדר", היא אומרת. "האיידס לא בוחר בן אדם. עד היום אני לא מקבלת שרק הומוסקסואלים יכולים לקבל את המחלה. כל אחד יכול להידבק בה".

גוטמן מספרת על הקושי בתקופה ההיא. "בימים ההם הסתרנו, לא רצינו שאנשים יידעו. לא קיבלנו אורחים ולא רצינו להזמין אותם לכוס קפה. אנשים חשבו שאם נושמים את אותו האוויר, אז נדבקים במחלה. היום אנשים יודעים שזה בא בסקס או דרך הדם. אבל אז... אלה היו זמנים קשים ביותר. כל כך ריחמתי על החולים, שהם צריכים גם לסבול בגלל שיש להם את המחלה וגם בגלל הפחד מאנשים. אבל בעיקר בשביל עמוס שהוא רצה עוד לעבוד".

"לפי דעתי הומואים שווים יותר מאחרים"

אין תמונה
"הוא טלפן ואמר שהבדיקה יצאה פוזיטיב". עמוס גוטמן

עמוס גוטמן נולד בשנת 1954 בטרנסילבניה. מאז ומתמיד, מספרת אמו, הוא אהב את הקולנוע ואת כל הקשור אליו. "הוא היה ילד מאוד עדין. היה לו לב כזה שהוא ריחם על כל אחד שהוא ראה מסביב. מצד שני, הוא היה יותר מדי עדין. הייתי מעדיפה שהוא היה נלחם יותר על החיים ולא מקבל כל דבר כפי שהוא".

מאז ומתמיד, מספרת גוטמן, היא הרגישה קרבה עצומה לבנה וחשה כי צריך לשמור עליו. כשהיה בן 16, סיפר לאמו כי הוא אינו נמשך לבנות. "קראתי מאמרים על הנושא וחשבתי שככה בן אדם נולד. אבל הייתי צריכה לשמוע את זה מאיש מקצוע. אז לקחתי אותו לפסיכיאטר".

הפסיכיאטר הראשון אליו הלכו האם ובנה אמר כי ההומוסקסואליות היא תכונה נרכשת, וכי אפשר "לרפא" אותה. את ההסבר הזה גוטמן לא קיבלה. "רציתי לשמוע דעה נוספת", היא אומרת. הפסיכיאטר השני באמת אמר שככה נולד בן אדם ואפשר לחיות ככה בלי לדאוג.

אין תמונה
שרון אלכסנדר ורבקה מיכאלי ב"חסד מופלא". כולל ביוגרפיה מחייו של עמוס גוטמן

"אלה היו זמנים איומים. עד היום אני לא מסוגלת לשמוע על הומופוביה. היום מה זה 'הומו'? כל אחד מדבר על זה בחופשיות, הוא לא מסתיר שום דבר. מגיע לו אותו הדבר כמו לאחרים. בכלל, לפי דעתי הם שווים הרבה יותר מאחרים".

מאותו הרגע, מספרת גוטמן, היא עשתה הכל כדי לסייע לבנה לחיות עם עצמו ולקבל את עצמו כפי שהוא – הומו. "אין מה להילחם ואין מה להסתיר. צריך לחיות עם זה בשלום", היא אומרת.

"החזיקו את החולים בנפרד – אפילו הרופאים פחדו"

באמצע שנות ה-80', כאשר נסעו עמוס ואמו לחו"ל, הייתה כתבה על השחקן ההוליוודי רוק הדסון, שהיה בין המפורסמים הראשונים שמתו מאיידס. "הוא היה מאוד מדוכא", מספרת גוטמן. "כשבאנו הביתה הוא אמר לי שהוא רוצה ללכת להיבדק. אמרתי: 'אין בעיה'. הבאתי רופא, מכר טוב שלנו, ואמרתי לו שיעשה לו בדיקה.

"ערב אחד אני מקבלת ממנו צלצול שהבדיקה לא טובה, ושאנחנו צריכים לעשות עוד בדיקה. זה לא היה כל כך קל אז למצוא מישהו שיעשה עוד בדיקה. בסוף מצאנו מקום שבו עשו את הבדיקה, והבדיקה יצאה פוזיטיב. אני באותו רגע חשבתי רק: 'חייב להיות משהו. חייבת להיות תרופה שתעזור. הכל יהיה בסדר'. רק אחר כך הבנתי שאין תרופה".

כשהיא חיה בחברה ללא מודעות, ניסתה גוטמן לעשות הכל כדי להקל על בנה. "כשחברים שלו באו אליו, דאגתי להם לכוסות חד-פעמיות, כדי שלא יפחדו לשתות ממנו. כששאלו אותי איך אני עושה את הכביסה, אמרתי להם: 'מה זאת אומרת? יחד עם הכביסה שלנו'. היה להם קשה לקבל את ההסבר. הכנתי לו אוכל, ואכלנו מאותם כלים".

גוטמן התעקשה מההתחלה כי בנה ישהה בביתו ולא בבית החולים. "הרי אם אין דרך לרפא, אז למה צריך בית חולים?", היא אומרת. "הרי אז החזיקו את החולים בחדר נפרד, כי אפילו הרופאים פחדו. אז היינו לוקחים אותו לבית החולים לטיפול, וחוזרים הביתה".

"קיבלתי טלפון מהבת שלי והבנתי שעמוס כבר מת"

ביום בו עמוס נפטר, הרגישה אמו כאבי שיניים, והיא החליטה לנסוע לרופא השיניים שלה בירושלים. "אמרתי לבת שלי שתהיה בינתיים עם עמוס, כי באותם ימים כבר לא השארנו אותו לבד אפילו לרגע. במרפאה התקבל טלפון מהבת שלי, שאמרה לי שאני חייבת לחזור. באותו רגע כבר הבנתי שהוא מת.

"הייתי בשוק. הרגשתי כאילו העולם עצר מלכת. לא יכולתי אפילו לחשוב או לשקול מה קרה פה בכלל. כשהגעתי הביתה הבת שלי ובעלי בכלל לא רצו לתת לי לראות אותו ללא רוח חיים. וזהו. הימים שאחרי זה היו קשים. עד היום קשה. אבל אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור – לא הייתי משנה כלום. אני רוצה לזכור את הבן שלי בדיוק כפי שהוא היה".

לאחר מכן חשה גוטמן צורך לסייע לחולי איידס אחרים, שלא היו להם בני משפחה שביקרו אותם. "היו כאלה שלא סיפרו למשפחה, כי התביישו, והיו כאלה שהמשפחה לא רצתה לבוא לבקר אותם, אז אני הייתי בשבילם משפחה. הייתי הולכת כל יום להוספיס בתל השומר, שם החזיקו אותם. זה היה חדר עם שמונה או עשר מיטות. הכרתי אותם, את כולם ואת כל הבעיות שלהם. הקשר איתם עזר לי מאוד.

"היו כאלה שנפגשתי עם המשפחה שלהם, ואני דיברתי במקומם, שהם לקבל את הילד כמו שהוא. ילד חולה – אתם צריכים לטפל בו. הוא לא בחר את המחלה. זה שצריך להיזהר, זה נכון. אבל היום יודעים יותר ממה שידעו אז, זה כבר אחרת לגמרי. אבל גם היום יש חולים, וזה חבל".

>> מסך הערפל: סרטי האיידס ששינו את פני הקולנוע

>> לקבוצה של mako   גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?