"אם ההורים שלי יקראו את הכתבה, הם יגלו שהבן שלהם מתחיל טיפולים הורמונליים", כך מספר דניאל אמזלג, ביסקסואל בן 18 מנתניה, שהוריו מתכחשים להיותו טרנסג'נדר. הוא יצא מהארון בפני הוריו כשהיה בן 16 ומאז הם מסרבים לפנות אליו כזכר וקוראים לו בשם הקודם שלו. אמזלג החליט להתנדב לשירות לאומי- אזרחי בעמותת שלומית ועבר לגור בבירת הנגב. הוא מתנדב בבית ספר לחינוך מיוחד לילדים עם מוגבלויות שכליות ונכויות ומדריך ב"איגי" בקריית גת.
מדוע החלטת להתנדב בעמותה?
"המסגרת הצבאית לפעמים אטומה מדי שדורשת חוסן נפשי ולא מתאימה לכולם. השירות הלאומי זו אלטרנטיבה נהדרת לשירות הצבאי ובשלומית כולם מוצאים את מקומם. זו התקופה היחידה שאפשר להתרכז רק בנתינה בלי לדאוג לעניינים של 'מבוגרים'".
איך קיבלו אותך בבית הספר?
"כטרנסג'נדר קשה לחברה לא להתייחס לזהות הלהט"בית שלך. סביבת בית הספר הייתה ועדיין מאוד הטרונורמטיבית ובהתחלה היה למורות ולמנהלת מאוד קשה לקבל אותי. הילדים בבית הספר פונים אליי בלשון זכר, ואני שמח שהם למדו שאין דרך אחת להיות בן. אני אוהב אותם בכל ליבי וחשוב לי לדאוג שיקבלו יחס הוגן ומתחשב. עצם היותי דמות להט"בית בסביבה שאינה להט"בית מעלה מודעות לקהילה".
לצד חוסר הקבלה של הוריו, הוא חוזר הביתה בסופי שבוע. "אני מתגעגע אליהם. אני גם מבין שזה לא דבר פשוט עבורם. לפעמים אני מדבר עם אמא שלי בוואטסאפ. וכל פעם היא עונה אותו דבר, שהיא בטוחה שהתבלבלתי והגעתי למסקנה לא נכונה. אבל מאז שאני חי בתור גבר הכל השתפר פלאים. אלו השנתיים המאושרות בחיי ואני בטוח שזה הדבר הנכון עבורי".
הנושא לא עולה מחדש כשאתה חוזר?
"פעם כשדיברנו על זה ישר התחלנו לריב, ומהר מאוד הבנתי שאני צריך להחליט באיזה מלחמות להילחם. אני מעדיף לנצל לטובה את מעט הזמן שיש לי עם המשפחה ולא מתקן אותם. גם בבאר שבע וגם בנתניה פונים אליי בנקבה לפעמים, ואני לא תמיד מתקן אם זה מסוכן מדי. כשאני מרגיש שזה בטוח כשמדובר במישהו שאני נמצא בחברתו כל יום, ולא מוכר בקיוסק, אני מסביר לו שאני גבר ולא אישה".
"הותקפתי כמה פעמים וחטפתי לא מעט קללות"
עמותת שלומית היא עמותה פלורליסטית שמסייעת לצעירים וצעירות שקיבלו פטור משירות צבאי, להשתלב במסגרות מגוונות של שירות לאומי-אזרחי. יותר מ-3,500 צעירים וצעירות מרחבי הארץ מתנדבים בעמותה כל שנה, ומאז הקמתה לפני 25 שנה התנדבו בה עשרות אלפי ישראלים. ניר ויטנברג, סמנכ"ל קשרי קהילה בעמותה, מספר שהמתנדבים בעמותה באים מרקעים שונים ומגוונים שונים בארבעה מסלולי התנדבות: מסלול לחילונים, מסלול לבנות דתיות, מסלול לצעירים ערבים ודרוזים ומסלול לצעירים עם מגבלה. העמותה מובילה גם תוכניות שמשלבות את הקהילה הגאה ואת הקהילה הטרנסג'נדרית בפרט.
שחרי יעקובסון, בן/בת 18 מירושלים, מתנדב.ת בבית דרור, בית זמני לנוער להט"בי בסיכון בגילאי 14 עד 18 בתל אביב. אביו דתי ואמו חרדית שהתגרשו כשהיה ילד.ה ובמשך 10 שנים למד במסגרות דתיות-לאומיות. בגיל 15 יצא.ה מהארון ואמו ובעלה אמרו לה שהוא יכול לבחור רק לאהוב נשים וזו הבחירה הנכונה. "חוויתי תקופה לא קלה עד שהחלטתי לעזוב לתל אביב. אמא שלי בקשה ממני להסתיר מאחיי הקטנים את עצם קיומה של הקהילה הגאה ואסרה על החברה הטובה ביותר שלי להגיע הביתה. במרכז ירושלים גם הותקפתי כמה פעמים וחטפתי לא מעט קללות".
בגיל 18 אזר.ה שחרי אומץ והודיע.ה לאמו שהיא צריכה להחליט אם היא מקבלת אותו או שהוא עוזב.ת את הבית. "היא החליטה שהאמונה והדת מתנגשות עם השקפת העולם שלי. היא לא הצליחה להבין אותי, את העולם שלי, את הקשיים שאני מתמודד.ת איתם, את היחס של החברה. ארזתי את כל החפצים שלי ועברתי לגור אצל אבא שלי".
אחרי תקופה קצרה, היא עבר.ה לתל אביב וכיום הוא מתגורר.ת בדירת שירות בדרום העיר. בסופי שבוע חוזר.ת לירושלים לדירה של סבתו ולאחרונה הקשר עם אמו חודש. "היא מתחילה לקבל אותי ולפני שבוע הלכה בפעם הראשונה למפגש הורים בתהל"ה. לאט לאט אני חוזר.ת ומתקרב.ת למשפחה שלומדת לקבל ולהכיל. אני נהנה מחופש מגדרי ולא חוש.ב על עצמי לא כגבר ולא כאישה. פעם אני מדבר.ת בלשון זכר ופעם בנקבה".
מדוע בחרת להתנדב דווקא בבית דרור?
"אני מתנדב.ת עם נוער להט"בי בסיכון, כי זה בדיוק מי שהייתי. אני מנסה להעניק אוזן קשבת, עצה והכוונה, כמו שקיבלתי כחניך.ה בבית הפתוח במשך שלוש שנים. אני שמח.ה על הזכות להחזיר לקהילה".
איך הרגיש המעבר מירושלים לתל אביב בגיל צעיר?
"מטלטל מאוד. בדרום תל אביב אני נחשפ.ת לזנות ולנרקומניות ברחובות, מציאות כואבת שנאלצתי להתרגל אליה. בכל יום שעובר אני אוהב.ת אותה יותר ומרגיש.ה כי תל אביב היא מקומי כרגע. מצד שני, בסופי שבוע אני שמח.ה לנסוע לירושלים כי החברים הקרובים שלי שם. הקהילה הירושלמית שונה מאוד מהקהילה בתל אביב, יש בה הרבה דתל"שים ויש הרבה שחיים בארון. קיימים פחות מקומות בילוי שמיועדים לקהילה והכל מוסתר ומוחבא יותר, וזו קהילה חמה יותר. בתל אביב יש יותר חופש שמאפשר לכולם לבטא את עצמם איך שבא להם וזו הזדמנות להתחלה חדשה – וזה בדיוק מה שאני צריך.ה".
ים איילון, בן 19 מכפר סבא, מתנדב בעמותה כבר ארבעה חודשים כחונך לתלמידים בגילאי 10-13 שמאובחנים על הרצף האוטיסטי ברמות תפקוד שונות בבית הספר היסודי "ברנר" בכפר סבא. כשהיה בן שנתיים וחצי, אובחן על הרצף האוטיסטי ולמרות שרמת התפקוד שלו נחשבת כגבוהה מאוד קיבל פטור מהשירות הצבאי.
למה החלטת להתנדב לשירות לאומי- אזרחי ולא להתגייס כמתנדב?
"תקופת התיכון הייתה קשה מאוד עבורי. רוב השכבה לא ידע איך לקבל את העובדה שאני גם הומו וגם נמצא על הרצף האוטיסטי. הם העדיפו לא להתחבר אליי ולהתעלם ממני. הצוות החינוכי בחר להעלים עין מהקשיים שלי ולא עזר לי. פחדתי שבצבא זה יהיה אותו דבר ולא ידעו איך להתייחס אליי בצורה שווה והעדפתי להתנדב עם ילדים על הרצף ולתת להם עזרה שהייתי זקוק לה כנער. כאדם שמאובחן על הרצף, אני מודע למה שחווים הילדים ושמח בשבילם שהם נמצאים במסגרת בית ספרית תומכת. השירות בעמותה גורם לי לחוש סיפוק ופיצוי על החוויות שעברתי כנער שלא מצא את עצמו במערכת החינוך".
אתה מרגיש שמקבלים אותך בקהילה כהומו על הרצף האוטיסטי?
"אני חי עם אוטיזם מגיל צעיר והיה לי קשה יותר לצאת מהארון כהומו. אוטיזם היא לקות תקשורתית שמקשה עליי לפרש למה אנשים מתכוונים כשהם רק כותבים ואני לא יכול לשמוע אותם. לדוגמה בגריינדר או באטרף, אני מתקשה להבין מתי מחמיאים לי ורוצים אותי, ומתי להפך. הרבה הומואים באפליקציות לא רצו להיפגש איתי, כשכתבתי להם שאני אוטיסט. אלה שכן נפגשנו וסיפרתי להם שאני אוטיסט היו מופתעים, כי זה לא משהו שרואים עליי, ואחרי יומיים קיבלתי מהם הודעה בסגנון "זה לא אתה, זה אני". זה נורא שבמקום שהומואים בקהילה ייקחו אחריות על מה שהם אומרים ויתמודדו עם משהו שהם פחות מכירים, הם מעדיפים לברוח. לפני כמה חודשים הכרתי בן זוג מדהים, שיודע לקבל אותי ולהכיל את חוסר ההבנה שלי, כשני לא מבין אותו עד הסוף".
שני כהן, בת 19 מתל אביב, מדריכה במרכז יום לאנשים בני 21 ומעלה עם מוגבלות שכלית שרובם מתקשים לנהל שיחה בסיסית. היא מסייעת להם במיומנויות יומיומיות כמו אכילה והליכה לסופר. "אני נמצאת במרכז כבר יותר מחצי שנה, ועדיין כל בוקר מחדש אני מתרגשת להגיע לכיתה. אני מקבלת חיבוקים והמון אהבה. בזכות השירות, למדתי שתקשורת יכולה להתבצע גם בלי מילים, באמצעות תנועות ידיים, מבטים וקולות שונים".
לפני שהתגייסה לצה"ל שני חוותה טראומה משמעותית ובטירונות סבלה מהתקפי פוסט טראומה וחרדה יומיומיים. "פחדתי להשתחרר. חששתי שיגידו שאני משתמטת ושעבדתי על המערכת. נאבקתי כדי להישאר בצבא אבל מהר מאוד הבנתי שאין ברירה אחרת. זה היה חייב לקרות", היא מספרת.
"אחרי השחרור, לא רציתי להיכנס לשום מסגרת וחשבתי שהעמותה תהיה בדיוק כמו הצבא. הייתי בטוחה שיגידו לי בריאיון שאני לא מתאימה בגלל המצב הנפשי שהייתי בו ולפני הריאיון קיוויתי שלא יקבלו אותי. לשמחתי הרבה התקבלתי ולא ויתרתי לעצמי. בעמותה אני זוכה ליחס מדהים ואכפתי והם מאפשרים לי להתנדב פחות שעות כדי שאוכל לטפל בהתקפים".
בזמן הטירונות היא השלימה עם העובדה שהיא נמשכת לנשים, והחליטה לא להגדיר את עצמה. "אני יוצאת עם גברים, נשים ומה שביניהם. האופי חשוב לי יותר מהמגדר. הגדרות, שנועדו דווקא ליצור סדר, מבלבלות אותי מאוד. השירות בעמותה גרם לי להרגיש שלמה יותר עם העובדה שאני חלק מהקהילה הגאה. החניכים והחניכות לא שמים על הנורמות שקיימות בחברה, שמכתיבות לנו את מי מותר לאהוב ואת מי לא. אני מקנאה בהם כי הם עושים מה שהם רוצים, וכל מה שאכפת להם זה מה שעושה טוב. הלוואי שיכולתי להסתכל רק על מה שעושה לי טוב, אבל קשה לא לראות מבטים של אנשים ולא להקשיב לאחרים שמפיצים דעות קדומות וחשוכות על הקהילה".
>> את הדברים המוזרים האלו רק סטרייטים עושים
>> 15 מאמני כושר גאים שכדאי מאוד לעקוב אחריהם
>> ערים? 10 הרווקים הלהט"בים הכי נחשקים ב-2019
שירות לאומי-אזרחי מיועד לצעירים וצעירות בגילאי 18-23, שקיבלו פטור מצה"ל או הפסיקו את שירותם הצבאי ובחרו להתנדב ולתרום לחברה. אורכו נע בין שנה לשנתיים והוא מקנה למשרתים זכויות והטבות הזהות לחיילים בשירות עורפי כמו פיקדון ומענק שחרור ופטור מתשלום נסיעות בתחבורה הציבורית.