כשריאן רוברטסון, בנם של רוב ולינדה, יצא מהארון בגיל 12, הוריו היו בהלם מוחלט.
למרות שהם מכירים הומואים רבים, כולל אחיה היחיד של האם שיצא מהארון מספר שנים לפני כן וזכה לתמיכה של המשפחה, היה קשה להם לקבל את העובדה שבנם ריאן הוא גם הומו.
"לא ראינו את זה מגיע", מספרת האם, "הרגש שהציף אותנו, החזיק אותנו ערים בלילה והשפיע על כל התגובות שלנו בשש השנים שבאו אחרי הגילוי היה פחד. אמרנו את כל הדברים שחשבנו שזוג הורים שמאמין באלוהים ובתנ"ך צריך להגיד:
'אנחנו אוהבים אותך. אבל אנחנו יודעים מה אלוהים חושב על זה, ואתה תיאלץ להחליט כמה החלטות קשות מאד.
תמיד נאהב אותך. אבל יש גברים שחוו תחושות דומות ואלוהים עזר להם לצאת מזה. אנחנו נביא לך את הספרים שלהם כדי שתוכל ללמוד מהם והוא יעזור גם לך.
אנחנו שמחים שאתה בננו. אבל אתה צעיר מאוד והנטייה המינית שלך עדיין מתפתחת. התחושות שאתה חווה לא אומרות שאתה הומו, אז בבקשה אל תגיד לאף אחד שאתה חושב שאתה הומו. אתה עדיין לא יודע מי אתה.
שום דבר לא יגרום לנו להפסיק לאהוב אותך. אבל אם אתה רוצה ללכת אחרי ישו, אימוץ המיניות שלך הוא לא אופציה'.
חשבנו שאנחנו יודעים מה גודל ההקרבה שאנחנו מבקשים מבננו להקריב. והיינו בטוחים שההקרבה הזו תוביל אותו לחיים של שפע ושלווה".
ואכן, בשש השנים הראשונות בחר ריאן ללכת בדרך האלוהים כפי שביקשו הוריו. הוא התפלל לאלוהים שיעזור לו להימשך לבנות, הלך לכל הפגישות בכנסיה וקרא את כל כתבי הקודש. הוא למד להבין מהיכן מגיעים הדחפים האלו וכיצד לשלוט בהם והקיף את עצמו בחברים סטרייטים, בדיוק כמו שמומחי טיפול ההמרה הציעו.
אך למרות הכול, אלוהים לא נענה לתפילותיו ולתפילות הוריו, וריאן המשיך להימשך לבנים.
"ידענו שאלוהים הוא כל יכול, ויכול בקלות לגרום לראיין להפסיק להימשך לבנים. אבל הוא לא עשה זאת", אומרת האם. "למרות שהאמנו בלב שלם שאנו עושים טוב, לא אפשרנו לריאן לפקפק באלוהים. תמיד דגלנו ביכולת להעניק לילדינו את האפשרות לפקפק באלוהים ובנצרות, לשאול שאלות ולבחור בעצמם האם הם רוצים ללכת אחרי ישו, כדי שהבחירה שלהם תהיה אמיתית. אבל כשזה הגיע למיניות של ריאן פחדנו לאפשר לו לעשות זאת, בעיקר כי פחדנו שהוא יבחר בדרך הלא נכונה. הצבנו בפני בננו בחירה - או אלוהים או המיניות שלו. בחירה באלוהים משמעותה חיי בדידות. הוא לעולם לא יוכל להתאהב, לחוות נשיקה ראשונה, להחזיק ידיים או לחוש אינטימיות".
כשריאן הגיע לגיל 18 הוא הבין שאלוהים לא יאהב אותו כפי שהוא. מדוכא, דיכאוני ואובדני, ניסה ריאן למצוא את השקט שלו בדרכים אחרות, והדרך הראשונה אליה פנה הייתה הסמים.
"אנחנו לימדנו את ריאן לשנוא את המיניות שלו, ומפני שאי אפשר להפריד את המיניות מהאדם, לימדנו אותו בעצם לשנוא את עצמו. לכן כשהוא התחיל להשתמש בסמים הוא עשה זאת ללא שום דאגה לעצמו או לביטחונו. לפתע הפחד מזה שלריאן יהיה חבר, התגמד מול הפחד שריאן ימות".
תוך חודשים ספורים ריאן הידרדר לשימוש בסמים קשים וניתק את הקשר עם הוריו. במשך שנה וחצי הם לא שמעו ממנו ולא ידעו היכן הוא נמצא, והאם הוא חי או מת.
אחרי 18 חודשים של נתק מוחלט, ריאן יצר קשר עם הוריו. בשיחת הטלפון הוא שאל את הוריו האם הם יסלחו על הדברים הנוראיים שעשה, האם יש סיכוי שהם יאהבו אותו שוב, גם עם בן זוג. והאם הם יסכימו לקבל אותו בחזרה.
ההורים, שהבינו כי קיבלו הזדמנות לאהוב את בנם בחזרה, ביקשו ממנו לחזור הביתה. ריאן חזר הביתה והמשפחה החלה במסע חדש של החלמה וריפוי.
"במהלך 10 החודשים הבאים למדנו באמת לאהוב את הבן שלנו", מספרת האם, "בלי אבל. בלי תנאים. רק בגלל שהוא נושם. למדנו לאהוב את מי שהבן שלנו אהב. וזה היה קל. הדבר שכל כך פחדנו ממנו הפך לברכה. המסע לא היה ללא טעויות, אבל היה לנו חסד זה לזה, ושפה של התנצלות וסליחה הפכה לחלק טבעי ממערכת היחסים שלנו. בזמן שהבן שלנו רדף אחרי ההתאוששות מהתמכרות לסמים ואלכוהול, אנחנו רדפנו אחריו. אלוהים לימד אותנו איך לאהוב אותו, לשמוח עליו, להיות גאים באדם שהוא נעשה. כולנו היינו הריפוי, והכי חשוב, ריאן התחיל לחשוב שאם אנחנו יכולים לסלוח לו ולאהוב אותו, אז אולי גם אלוהים יכול".
אלא שאז ריאן עשה את הטעות הקלאסית של מכור מחלים: הוא נפגש שוב עם חבריו המשתמשים. ובאחד הערבים הזריק לעצמו שוב, בפעם הראשונה אחרי 10 חודשים - שהייתה גם הפעם האחרונה. מנת היתר הכניסה את ריאן לתרדמת עד שלבסוף הוא מת.
"ריאן מת ביום 16 ביולי 2009. ואנחנו איבדנו את היכולת לאהוב את הבן ההומו שלנו, כי כבר לא היה לנו בן הומו. מה שאיחלנו לו, התפללנו לו, קיווינו לו - שלא יהיה לנו בן הומו, התגשם. אבל לא בדרך אותה חזינו.
עכשיו, כשאני נזכרת בפחד ששלט בכל התגובות שלי במהלך שש השנים הראשונות לאחר שריאן אמר לנו שהוא הומו, אני מתכווצת כשאני מבינה כמה טיפשה הייתי. איך פחדתי מכל הדברים הלא נכונים. ואני מתאבלת, לא רק על הבן הבכור שלי, אליו אני אתגעגע בכל יום לשארית החיים, אלא על מה שהיה יכול להיות אילו הייתי מונעת על ידי האמונה במקום על ידי הפחד.
אנחנו מציינים את החיים על ידי הימים לפני התרדמת ולאחר מותו, בגלל שאנחנו אנשים שונים עכשיו. מותו של ריאן שינה את החיים שלנו באופן בלתי הפיך במיליון דרכים.
אנחנו בוכים. אנו מבקשים מהשמים חסד ורחמים וגאולה. אנו משתדלים לא להרגיש יותר טוב אלא להיות טובים יותר. ואנו מתפללים שאלוהים איכשהו יוכל להשתמש בסיפור שלנו כדי לעזור להורים אחרים ללמוד לאהוב באמת את ילדיהם. רק בגלל שהם נושמים".