אין תמונה
חלוצת הפמיניסטיות בארץ. מרשה פרידמן בצעירותה

היא נולדה בשנת 1938 בניו ג'רזי שבארה"ב, ומאז שעלתה לישראל ב- 67', הייתה לאחת הנשים הראשונות בארץ שפעלו למען נשים ונגד אלימות נשים.
היא יזמה את הדיון הראשון בכנסת בנושא אלימות והקימה את המקלט הראשון בארץ לנשים מוכות, נלחמה בסטיגמות וברוב גברי בנחישות בלתי מתפשרת.

מרשה פרידמן, חברת הכנסת השמינית מטעם רצ (בין 73'- 77'), והלסבית הראשונה שיצאה מהארון בזמן כהונתה, קידמה רבות את הפמיניזם בארץ, את זכויות הנשים בפרט ואת זכויות הפרט בכלל.

בראיון מיוחד לרגל יום המאבק הבינלאומי למאבק באלימות נשים, היא מדגישה כי יש להמשיך במאבק לזכויות הנשים ויש מקום רב לשינוי, במיוחד בארץ.

הקימה את המעון הראשון בארץ לנשים מוכות

האו"ם הכריז בשנת 1999 על ה-25 בנובמבר כיום הבינלאומי למאבק באלימות נשים. פרידמן לא הייתה זקוקה ליום מיוחד לציון הבעיה החמורה, והחלה לפעול בנושא חשוב זה כבר בשנות השבעים.

ביולי 76' היא יזמה את הדיון הראשון בנושא אלימות בתוך המשפחה. הצחקוקים וההתבדחויות מצד חברי הכנסת הגברים שנכחו, הוכיחו עד כמה הנושא היה "לא רלוונטי", ועד כמה המאבק למען זכויות הנשים היה עוד בתחילת דרכו.

בספטמבר 77' הקימה ביחד עם נשים נוספות את "נשים למעם נשים", המעון לנשים מוכות בחיפה, וכעבור מספר חודשיים הקימה את המקלט הראשון לנשים מוכות בשכונת "הדר הכרמל" בדירת חמישה חדרים בעיר.

הדירה לא הספיקה לכמות הנשים ולמצוקה הרבה. באחת הפעולות הנועזות של פרידמן, פלשה ביחד עם נשים מוכות וילדיהן, באופן פומבי ובליווי התקשורת, למבנה נטוש בחיפה שהיה גדול יותר מהקודם, במטרה להפכו למקלט לנשים מוכות ולהעלות את הנושא למודעות החברתית והתקשורתית. מאז שימש המבנה כמקלט לנשים מוכות של עמותת "נשים למען נשים".

"אני לא מתגוררת בארץ, אבל באופן כללי אני יכולה לנחש שסטטיסטית, תקריות האלימות לא פחתו או אפילו התגברו. השוני הוא העובדה שישנה רשת של תמיכה ומעונות מחסה לנשים המוכות", היא אומרת מברקלי, קליפורניה - שם היא גרה בשנים האחרונות, ולדבריה מדובר ב"מקום בו פוליטיקה פרוגרסיבית ונאורה היא עדיין נורמה".

התפיסה השתנתה - האלימות לא

למרות השיפור שחל מאז אותם ימים אפלים, פרידמן רואה ברשת התמיכה שקיימת היום בארץ, כאשליה של טיפול בבעיה. "העניין הוא שמטפלים רק בכמה מאות נשים, כאשר רבות אחרות עדיין סובלות.

לדבריה, מה שהשתנה זה בעיקר התפיסה. "בעבר המלחמה באלימות נגד נשים נחשבה נחלתם הבלעדית של הנשים והפמיניסטיות, כיום היא נחשבת כחלק מהבעיה הכללית של אלימות בחברה. מה שגרם לשינוי הזה במודעות הפוליטית, היא העובדה שפוליטיקאים מבקרים ומסיירים במעונות ומקלטים לנשים מוכות, ומעוניינים להתייחס לנושא הזה, בדרך כלל בקרוב לזמן בחירות".

פרידמן איננה מתעלמת מהשיפור המשמעותי שחל במעמדן של נשים בחברה הישראלית בשנים האחרונות. חוקים רבים חוקקו ושונו, אך גברים עדיין זוכים לענישה מינימאלית במקרי אלימות נגד נשים, ועדיין קיים חוק התיישנות על עברות מין. "הסיבה נעוצה בעובדה שהרוב המוחלט של השופטים ועובדי מערכת המשפט הם גברים, או נשים בעלות הזדהות גבוהה עם צרכים חברתיים גבריים", אומרת פרידמן. "יש להם עניין מועט או חוסר עניין בשינוי הדומיננטיות הגברית שמובילה את חשיבת המערכת בכל תחומי החיים והחברה – פוליטיקה, כלכלה ומשפחה".

"זה כמובן לא אומר שאין גברים אינדבידואלים במערכת שתומכים בשינוי, זה רק אומר שאין הרבה כאלה", היא מוסיפה. "אלימות נגד נשים, או האיום של הקיום שלה, היא כלי בשמירה של מערכת גברית דומיננטית. מלמדים אותנו לפחד מגברים, והפחד מחדיר בנו מוטיבציה לרצות אותם". 

רבים רואים במערכת החינוך כמנגנון שעשוי להשפיע ולשנות את הסטטיסטיקה העגומה, אך בעניין זה פרידמן מעט סקפטית. "חינוך יכול להשפיע, אבל יכול גם לא. אני לא חושבת שהפתרון לבעיית האלימות נגד נשים נמצא בחינוך או עובר דרך מערכת החינוך, אבל זה בחלט לא יכול להזיק.

בגיל 73, ועדיין פעילה למען נשים

פרידמן עזבה את ישראל בחזרה לארה"ב בשנת 81', ובעשר השנים האחרונות היא חיה בלי בת זוג. "אני מעדיפה את זה ככה, מסוג הגילויים ששנות החיים המאוחרות מאפשרים לך".

אין תמונה
"ככל שישראל תתחזק בחקיקה פשיסטית ופונדמנטליסטית, צפוייה עליה במקרי האלימות", מרשה פרידמן

באמת, נראה כי חייה של פרידמן עמוסים מספיק ולא מאפשרים מקום לבת זוג. ב-22 השנים האחרונות היא לוקחת חלק בקבוצת נשים שנפגשת יחד. "קבוצה מספקת לי תמיכה ומהווה משפחה עבורי". בנוסף, היא מקדישה זמן רב לבנייה של רשת חברתית לאנשים מעל גיל 50 בשם Village, עורכת וכותבת במגזין מקוון לאמנות של נשים מעל גיל 60, ועובדת על ספר אוטוביוגרפי שני. "אני מבוגרת דיו בכדי להתמודד עם אתגרי הזקנה, והם אכן מאתגרים", היא אומרת.

כפמיניסטית אמיתית, פרידמן מאמינה שהדרך לשיפור המצב עוברת בשינוי מערך הכוחות החברתי. "יש לשנות את העובדה שמרבית האנשים שעומדים בעמדות הכוח, הם גברים. בנוסף, צריך להשתמש בכוח הזה להעניש גברים אלימים ולחזק את חוסר הלגיטימציה החברתית של אלימות נגד נשים".

בין שאר מאבקיה, וכלסבית מוצהרת מחוץ לארון, דאגה להעלות לסדר היום הציבורי את זכויותיהם של הומואים ולסביות. מעבר לכך, התעקשה לעסוק בנושאים רבים שהודרו מהשיח הציבורי בחברה הישראלית עד אותה תקופה כמו גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, הפלות מלאכותיות ועוד. כן, אומץ רב היה לאישה הגדולה הזו.

אלימות בתוך מערכת יחסים הומוסקסואלית ולסבית

כלסבית, פרידמן מספקת הסבר בנוגע לתופעה השלילית, בה הומואים ולסביות הסובלים מאלימות, ממעטים לחשוף את העניין ולדווח לרשויות. "סיבה אחת לקשר השתיקה היא האפליה נגד מיעוטים. אנחנו מפחדים לחשוף את הצדדים השליליים בחיינו לציבור ואפילו בפני עצמנו".

בנוסף, כמו אצל זוגות הטרוסקסואלים, הקורבן יכול לחוש בושה או אשמה, ולשתוק. "לצד האלים אין כמובן שום עניין לחשוף את התנהגותו בציבור". בנוסף, קל לבלבל בין מערכות יחסים הכוללות מערכת של שולט-נשלט (S&M) בהסכמה, לבין אלימות קורבנית. "אנחנו נוטים שלא לחלוק רגשות ולדבר על התפיסה השגויה שלנו של מושג הכבוד לאחר".

אין תמונה
"ככל שישראל תתחזק בחקיקה פשיסטית ופונדמנטליסטית, צפוייה עליה במקרי האלימות", מרשה פרידמן

על אף שהשקיעה רבות בשינוי התפיסה בחברה הישראלית, היא עדיין רואה הבדלים בנוגע לאלימות נגד נשים בישראל לעומת אירופה וארה"ב. "אני חושבת שיש לפחות שני דברים בתרבות הישראלית שמשמרים ואף מעודדים אלימות נגד נשים. הראשון הוא המיליטריזציה של הגבריות הישראלית, שטומנת בחובה התנהגות אלימה. השני הוא הכיבוש. צעירים ישראלים עוברים תהליך חנוך לברוטליזציה בשירות הכיבוש, כי צה"ל פועל ביד חופשית בשטחים כבושים. כל חייל במחסום הוא מאין ייצוג של החוק בעייני עצמו. הם עוסקים במפגן של כח אל מול בני אדם אחרים, פלסטינים, על בסיס יומי – זו גישה שהם מביאים אחר כך חזרה הביתה".

מה את חושבת שעוד צפוי במאבק באלימות נגד נשים?

אני מאמינה שככל שישראל תתחזק בחקיקה פשיסטית ופונדמנטליסטית, צפוייה עליה במקרי האלימות, הדיכוי הבוטה וההדרה של ונגד נשים. 

>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה

>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?