הפיצוץ שהחריד את ביירות ב-4 באוגוסט היה אחד הפיצוצים העוצמתיים ביותר בהיסטוריה, שהם לא אטומיים. הוא הרג 190 בני אדם, פצע יותר מ-6,000 וגרם נזק אדיר מימדים בעיר, במיוחד במחוזות מאר מיכאל וגמיזה, שמוכרים בעיקר בזכות מבנים שנשמרו מאות שנים וחיי תרבות ולילה עשירים. במחוזות ליברלים אלו מצאו להט"בים לבנונים רבים גם מקום בטוח ומכיל, בו יצרו לעצמם חיי קהילה תוססים. אבל אז הגיע הפיצוץ שהרס לא רק את הבתים, אלא גם את התקווה שלהם לחיים מלאי ביטחון.
תוך שניות ספורות איבד פיראס נבלוסי, ברמן ודראג קווין בן 23, את הכל. הוא הגיע לביירות לפני שנתיים, אחרי שברח מהעיר הצפונית טריפולי, שנשלטת בידי קיצונים סוניים, ובביירות מצא קבלה, חברים ומשפחה חדשה שהוא בחר לעצמו. הפיצוץ הרס את הדירה שלו כמעט לחלוטין ורק בנס הוא ושותפו לדירה יצאו ללא פגע. "הלב שלי נשבר כשאני מגיע לאזור הזה", אמר על מה שעד לפני חודש וחצי היה הבית שלו, "איבדנו הרבה רחובות בהם יכולנו ללכת בבטחה. איבדנו את מקומות העבודה שלנו, רבים איבדו את בתיהם".
הוריו של נבלוסי, איתם לא היה בקשר מאז שעזב את הבית, הגיעו לביירות מיד כששמעו על הפיצוץ כדי להחזיר את פיראס הביתה. למרות שמעל ראשו ריחפו לא מעט איומים מקרובי משפחה שגילו על עבודתו, הוא בחר לחזור, מה שהתברר כטעות. "ההורים שלי מאוד דתיים", הוא מספר, "אמא שלי הסבירה לי למה אני לא יכול להישאר אצלה. היא אמרה שהדלת לא מרשה, בגלל שאני הומו, בגלל שאני עושה דברים שהיא לא יכולה לקבל. זה כאב עוד יותר, אחרי כל מה שקרה בביירות, הייתי יכול למות, אבל כל מה שהיה להם להגיד זה שהם לא מקבלים אותי בגלל הדת".
מנתבים את הכעס לעזרה
אם משווים אותה לשאר העולם הערבי, לבנון יכולה להיחשב כליברלית, למרות שהיא עדיין אחת מ-70 מדינות בהן הומוסקסואליות נמצאת מחוץ לחוק. כמו שלבנון ליברלית יותר משאר העולם הערבי, גם ביירות ליברלית ונאורה יותר משאר חלקי לבנון.
בעיר פועלים עורכי דין אקטיביסטים שמגנים באופן נמרץ על זכויות להט"ב, מה שמאפשר לברים ולמועדונים של הקהילה לפעול בלי חשש. קמפיין מוצלח שניהלו אותם עורכי דין להשגת פסקי דין ליברלים, הפך את האפשרות להרשיע אדם על יחסי מין חד מיניים קשה במיוחד, וזאת למרות שמדי פעם עולה לכותרות אדם שעומד לדין על מעשים אלו. ב-2017 פסק שופט בלבנון לראשונה שהומוסקסואליות היא לא פשע, כל עוד היא לא נעשית בפומבי, אבל המשטרה המקומית עדיין תנצל את החוק כדי לעצור ולהטריד להט"בים, בדגש על טרנסג'נדרים.
"אם רוצים לבחון את לבנון מנקודת מבט להט"בית, חייבים להפריד את ביירות משאר חלקי המדינה", אומרת סנדרה מלחם, פעילת להט"ב מוכרת בעיר ובעלת מועדון הגייז "אגו". מלחם זועמת על כך שהממשלה אחסנה במשך שנים אלפי טונות של חומרים מסוכנים בלב ליבה של העיר הצפופה. "הם לקחו מאיתנו את התקווה. אלה הרחובות בהם גרו אנשים צעירים, אמנים, שהשתקעו כאן ונתנו את כולם עבור שינוי במדינה".
אבל מלחם סירבה לשקוע בייאוש וכעס וניתבה את האנרגיה שלה לעזרה וסיוע לסביבתה. את דירת שני החדרים שלה היא הפכה למזווה, בו אחסנה אספקת מזון, מים וחבילות סיוע שונות, וכשהבחינה שחבריה לקהילה הופכים לחסרי כל, היא ארגנה עבורם קמפיין התרמה רחב היקף. בעזרת הרשתות החברתיות היא החלה לחבר בין אנשים שזקוקים לעזרה לאנשים שיכולים לסייע, ונדהמה מההיענות הרחבה. לדבריה, הרצון לעזור גבר לראשונה על חוסר הלכידות בין האותיות של קהילת הלהט"ב יותר מ-50 מתנדבים נרתמו למטרה לשיקום הקהילה המקומית.
"המון אנשים נרתמו ושלחו סלי מזון, בגדים, תרופות ומוצרי היגיינה", סיפרה, "אפילו כמה אנשי צוות רפואי התנדבו להגיע ולסייע בשטח. בפעם הראשונה זה שנים כולנו עובדים יחד עבור מטרה אחת - להוציא אחד את השניה מהבלגן. השבועיים האחרונים הוכיחו לנו שאנחנו יכולים מאוחדים".
אחד המתנדבים שנרתמו למשימה הוא עומר גריב בן ה-26, שעובד כאח, היה אחד הראשונים שהגיבו לקריאתה של מלחם ברשתות החברתיות והגיע לטפל בפצועים. "התחושה הכי נפוצה בקרב האנשים כאן היא פחד מפני העתיד לבוא", הוא מעיד, "אנשים לא מצליחים לעכל את העובדה שהם איבדו את כל מה שהיה להם. הם איבדו את כל הזכרונות שלהם ועכשיו גם את המקום היחיד בו יכלו להיות עצמם".
אחד מאותם אנשים שאיבדו את כל רכושם הוא אנדרה נגרייאן, אמן דראג ומאפר בן 23 מביירות, שאיבד את ביתו ואושפז בבית החולים בעקבות פציעתו. אחרי ששוחרר מבית החולים עבר לגור בדירתה של מלחם, ומיד כשהחלים הצטרף למאמץ הקהילתי לשקם את הנזק הרב. "אנחנו חייבים לנתב את הכעס שלנו לטובתינו", הוא אומר, "כדי שנוכל להתאושש מהטראומה אנחנו חייבים להתרכז בקבוצות השוליים ששוקעות בעוני. אני מאמין שהקהילה שלנו תצא מהמשבר מחוזקת. אמנם חוויתי את הפיצוץ מקרוב, נפצעתי קשה ואיבדתי את הבית, אבל עדיין יש בי תקווה".
ההתגייסות של הקהילה הגאה פרצה את גבולות המחוז ורבים מהם החלו לסייע לקהילות שכנות, גם לאלה שלא היו ידועות בחיבתן לקהילה, מה שעזר לשנות את דעת הקהל על להט"בים. "אנחנו נכנסים לאזורים בעיר שבעבר לא היה שום סיכוי לנערים נשיים להסתובב בהם", היא אומרת, "לאן שהם לא הולכים הם עוזרים לקהילות מוחלשות ולנזקקים, ורואים שאנשים שבעבר לא היו מתקרבים אליהם מכילים ומקבלים יותר".