בכנס "להט"ב בקרב" לזכרו של רס"ן שגיא גולן ז"ל, המתקיים בשעות אלה ביוזמת עיריית הרצליה וארגוני הקהילה הגאה ומשודר בשידור חי ב-mako, עלה לבמה ארוסו של גולן, עומר אוחנה, ונשא בדמעות נאום מרגש על רוח ההתנדבות מעוררת ההשראה של גולן ז"ל. אלו דבריו המלאים:
"המציאות הזאת שבה אני עומד כאן, ומדבר איתכם על במה, עליו, היא לא הגיונית. בכלל - מאז השבת ההיא הרבה דברים נראים לא הגיוניים. את הסיפור על איך שגיא זינק מהמיטה בשבת בבוקר ונסע להלחם בבארי ולהציל משפחות, על כך שהוא נפל בקרב רק כמה ימים לפני החתונה שלנו, אני מניח שהרבה מכם כבר שמעו. במקום זה הערב אני רוצה לשתף אתכם קצת במה שגיא עשה כדי לשנות חיים של אנשים, ובערכים שהובילו אותו.
"שגיא התחיל להתנדב כסטודנט בארגון 'פעמונים', שמלווה משפחות הנמצאות בקשיים כלכליים. שגיא היה מלווה משפחות, מנתח יחד איתן את מצבן, מוצא איפה אפשר להשתפר ואיך אפשר לעשות תהליך שבסופו המצב הכלכלי שלהן יהיה טוב יותר, ואיתו בא גם שינוי לטובה במצב הנפשי, הזוגי, וברווחה של המשפחה. לעבור תהליך כזה זה לא קל, תחשבו עליכם - האם הייתם רוצים לפתוח את המכתבים מהבנק שלכם מול סטודנט בן עשרים ומשהו? אבל הוא אהב את זה, הצוות שלו מ'פעמונים' והמשפחות שליווה הגיעו לשבעה כדי לספר - לספר כמה היה אכפת לו, כמה הם אהבו אותו.
"הוא עשה את זה בתור סטודנט באוניברסיטה העברית שבירושלים במשך שלוש שנים ואחר כך הפך לראש צוות של סטודנטים, ואז כשעברנו להרצליה המשיך עם משפחה חדשה, רק הפעם דרך סניף אוניברסיטת רייכמן. שם, וגם בעברית, הוא היה מעביר את ההכשרה של הסטודנטים להתנדב עם משפחות משלהם.
"האמת היא ששגיא קצת חשש לספר לי על זה, אני חשבתי שהוא מתנדב יותר מדי ודאגתי שלא יהיה לו זמן - זמן לעצמו, זמן לנוח, לנו ולי. אז הוא היה נשאר ער בלילה אחרי שהייתי הולך לישון או קם בבוקר לפני כדי לעבוד על ההתנדבויות שלו. היום אני חושב שאני מבין טוב יותר מה הוא כל כך אהב בזה, הוא רצה ליצור מוביליות חברתית. זה היה כל כך חשוב לו. שגיא האמין שאפשר לתת לאנשים חכות ולא דגים, לתת להם את הכלים מתוך אמונה אמיתית ביכולת שלהם לשנות את החיים שלהם.
"היום כשאני חושב על שינוי אני לוקח את הדבר הזה איתי. את האמונה ביכולת של בן אדם לחולל שינוי, בחיים שלו - ובעולם. לא בחרתי להיות במקום שבו אני נמצא היום, הייתי נותן כל דבר בעולם כדי שהכנס הזה לא היה מוקדש לזכר שגיא האהוב שלי. אבל המציאות שנכפתה עלינו נהייתה נוראית עוד יותר כשבמהלך הרגעים הכי רעים, הרגעים הכי קשים בחיים שלי, לא הייתי נחשב רק בגלל שאהבתי את שגיא. רק בגלל שאנחנו זוג גברים. ברגע הזה שלא הסכימו שאני אקרע את החולצה בטקס הלוויה. כי מה אני קשור? דווקא ברגע הזה, ואולי לא דווקא, אולי זה מתבקש. האפליה הכי כואבת כשהכי כואב.
"לא הייתי מוכן לקבל את זה, לא הייתי מוכן לקבל את זה שבטפסים אין מקום לחתימה שלי כי אני גבר, שכשאני מקבל חוברת כתוב עליה 'מידע לאלמנה', וכשרצו שאחתום אמרתי - אני לא חותם. כשעבר החוק שמכיר בבני זוג של חיילים להט"בים בתור אלמנים ואלמנות חשבתי שאני ארגיש משהו. הכירו בנו - אבל רק במוות שלנו. בחיים אנחנו עדיין לא שווים. וזו סיטואציה הזויה בפני עצמה. שווים במוות ולא בחיים.
"המחשבה הזו קשה לי - איך לוחמים, שנמצאים עכשיו בעזה, איך חברים שלי שעדיין שם חוזרים למציאות הזאת, שם כל חייל הוא שווה בין שווים - וכאן אנחנו לא שווים? שגיא האמין בחברה הישראלית, הוא אהב את המדינה ואת האנשים שחיים בה, גם את אלה שהוא לא הסכים איתם. אני חושב ששוויון מלא הוא מה שהמדינה חייבת לו בחזרה, וחייבת לכל מי שנלחם עליה. יחד עוד נמשיך לעבוד כדי ליצור חברה שוויונית, האור של שגיא יעזור לנו להאיר את ספר החוקים של מדינת ישראל,המדינה ששגיא כל כך אהב".