>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

גן העצמאות (צילום: מיכאל יעקובסון)
היה גן עדן להומואים מכל הסוגים. גן העצמאות | צילום: מיכאל יעקובסון

אין כמו להתחיל את סדרת כתבות "נוסטלגייז" עם חיבור מחודש לטבע. מעניין למה מקום המפגש הטבעי ביותר למחפשי ריגושים מיניים הוא בתוך שיח או מאחורי עץ. אולי יש קשר לאדם, חווה, עץ הדעת והפרי האסור? 

באמצע המאה ה-19 פרצה "המגמה הירוקה" בארה"ב, בעקבותיה צמחו גנים ציבוריים בערי העולם כולו. מעבר לאלמנט הבריאותי של ריאה נושמת, לגן יועד תפקיד ציבורי נוסף בתוך העיר: לשוות למבקר בו חוויית ניתוק זמנית מן המציאות היומיומית, ולאפשר לו להיכנס לאשליה של איבוד עצמי במרחב הזמן והמקום.

העצמאות של ההומואים

גן העצמאות בתל-אביב נפתח לציבור הרחב ב-1952 ונקרא גן העצמאות בעקבות הסימבוליות של נטיעת העצים בגן, המסמלת עצמאות לתושבי המדינה הטרייה. כ-110 דונם כולל שטחי הקברים המוסלמים שהועברו משם לרווחת המבלים היו אמורים לשמש מקום משחק ומרגוע להורי, ילדי ונערות העיר התמימים.

עם השנים, החל הגן לשנות פניו. בירחון המקצועי של המשרד לאיכות הסביבה ב-1981 נכתב: "בשנים האחרונות הועם מעט זוהרו של הגן... משום שלעת ערב 'חודרת' לגן אוכלוסייה חריגה (בחלקה עבריינית), הדוחה אפשריות בילוי וטיול שגרתי בגן..."

תרבות הקרוזינג בגנים המרכזיים הפרושים להם ברחבי המדינה ובפרט בגן העצמאות, הייתה נפוצה מאוד בטרום עידן קבלת ההומוסקסואליות, וכאשר גיי-בר עוד היה מקוטלג כמו מקום שצריך לשרוף על יושביו. בשנות ה-70 המאוחרות כבר ניתן למצוא אזכורים ראשונים להתרחשות "עבריינית וחריגה" בגן.

ליאור קיי (צילום: תומר ושחר צלמים)
ליאור קיי | צילום: תומר ושחר צלמים

למשך כל שנות ה-80', עד לביטול החוק האוסר על משכב זכר ב-1988, נקלט גן העצמאות בתודעה הציבורית בעקבות התקשורת, כמקום אליו "נפלטים" נערי החברה ממקום עבודתם ומחפשים סקס עם גברים מזדקנים תמורת תשלום. אין שום אזכור על כוונה לטפל נפשית או לעזור לאותם בני ישראל הנזקקים.

הלונה פארק של הקרוזינג

אני זוכר את עצמי בתור נער מתבגר בארון בן 15, מתלבט אם להיכנס ללונה פארק של הקרוזינג ולחפש לעצמי הרפתקה מפחידה. שעת בין ערביים, נעמדתי למרגלות גן העצמאות, מנסה לקלוט התרחשות ולהבין על מה קרח 9 מדברים.

ערבים, חיילים, תיירים, נערים, זקנים, כולם מגיעים לגן האשליות, מתגנבים בעצבנות אל בין שיחי האופל, מתחקים אחר צילה של דמות שבאה להם טוב בעין. לעיתים זה נגמר במכות נמרצות של שוטרי משטרת ישראל האוסרים על שוטטות ללא מטרה, בגן שמטרתו היא שוטטות ללא מטרה. לעיתים זה נגמר בכיוס חסר רחמים של ערבי. לעיתים, אפילו בסקס טוב.

לרוב, חווית הקרוזינג בגן לוותה בתחושה של חופש מהול בפחד, תענוג שמהול בלכלוך וציפייה במי יפגשו הפעם. כך למשל מעיד ריצ'י אונגר שכתב ב"זמן הוורוד" ב-2002 בטורו "המשוטט": "...אני מנסה לצוד עם העין את הצללית הכי מושכת... אני רואה איזה ערבי אחד... אני מגלה מעין הסכמה בשתיקה והולך אחריו... הארנק שלי... הבנתי שמישהו כייס אותי. זה הערבי המניאק. שתהיה להם כבר מדינה משלהם וגנים משלהם... אני מוצא את עצמי חונק אותו... הוא מחזיר לי את הארנק... אני רוצה לעוף משם...".

בסרט "נגוע" של עמוס גוטמן ז"ל ניתן לראות את גיבור הסרט אוסף אל ביתו כמה ערבים מהשטחים שתפסו מחסה בגן. דבר המראה את הלכידות שהיתה קיימת בין חברי הקהילה, ללא הבדל, ואת תרומת הגן כמקום מפגש נטול דעות קדומות.

גם הספר "גן העצים המתים" של יוסי אבני-לוי מתאר גיבור שרואה בגן העצמאות כמקור לכוח, לתקווה, לעוצמה: "כשהמחנק גבר ללא נשוא הייתי נוסע אל החוף. שם, במרומי רכס הכורכר, מתחת לפסל הציפור הדואה... המרחבים פייסו את דעתי...מלווה במבטי את האור הקסום, המכושף, של בין הערביים ההולך ונמוג בין העצים והסלעים...ואז הייתי נמלא תחושה מוזרה, מאושרת כמעט, שאת היופי הזה לא יוכל אף אחד לגזול ממני; שגם אם יהיה לי רע אוכל לבוא ולשבת כאן תמיד... והייתי גם יודע שהלאה מכאן...יש ערים גדולות וזרות...יש בית, ולבית חלון, ואל החלון הזה לוחץ עכשיו בחור יפה ועצוב את לחיו וממתין לי".

מקום מפגש לגיטימי לרבים בקהילה

אך לא רק מסתורין ועלטה אפפו את הגן. חלק גדול מהאירועים המכוננים בתולדות הקהילה הגאה בישראל התקיימו על מדשאותיו. "הגן היה לסוג של בית שני לרבים מהקהילה", מספר ליאור קיי, פעיל ציבורי בקהילה הגאה וממקימי ועד ידידי הגן ז"ל. "חשוב לזכור שגן העצמאות היווה גם מקום מפגש לגיטימי לאירועים, מסיבות ופעילויות שונות של הקהילה הגאה, כגון הוויגסטוק, המפגשים המיתולוגיים בימי כיפור וכדומה. למרות זאת , גן העצמאות היה מקום אמביוולנטי בקהילה, רבים התביישו להודות שהם מבלים בו, אך מאידך הוא היה מקום המפגש מספר אחד אצל הגייז".

חגיגות הוויגסטוק בגן העצמאות 2001

בשנת 2009 קוצצו נוצותיו ועציו של הגן והוא הפך לגן מואר, נמוך עצים וסלול ברובו. שיפוץ זה שינה את פני הדברים וגדע את הקשר של הומואים רבים לגן. "לא מדובר בגיזום שיח זה או אחר", אומר קיי, "אלא פעולה  אשר עולה ממנה החשש שגורמים מהעירייה רצו לגרום לאוכלוסייה הוותיקה של הגן לא לבקרו. גן העצמאות ונקודות ה'קרוזינג' אחרות הם מקומות אליהם מגיעות אוכלוסיות גייז מגוונות אשר אין להם חיבורים לאתרי ההיכרויות הממוסחרים: דתיים, אוכלוסיות שלא גרות בת"א, קשישים  פלסטינים ועוד רבים שלא במיינסטרים של הקהילה ההומוסקסואלית.

"בתל אביב-יפו ישנן אוכלוסיות מגוונות עם מקומות מפגש ייחודיים לה שלכל אחת לפני שיפוץ הגן על ידי העירייה ביקרו מאות ואף אלפי גייז בגן העצמאות. הגן נוצר בחובו זיכרונות לאנשים רבים, תחילת קשרי זוגיות, מפגשים חד פעמיים, או שיחות לתוך הלילה הרומנטי הנשקף מהגן אשר היה אחד היפים בת"א. הבושה שלנו בעבר מנעה מאתנו הגייז לפקח בשבע עיניים אחר הפעולות ההרסניות של העירייה שהובילו לתוצאות שאנו רואים היום".

אין תמונה
גן העצמאות כיום. אין מקום לפעילות

יניב ויצמן, יועץ ראש עיריית תל אביב לענייני הקהילה הגאה ומחזיק תיק התיירות, אומר כי הוא עומד מאחורי מילותיו משנת 2009. "גן העצמאות סיים את תפקידו ההיסטורי. הגן עבר שיפוץ כמו כל גן אחר בעיר. שלא תטעו, קרוזינג זה דבר נפלא בעיניי, ולכן הכנו לקהילה גן מטופח, נקי ויפיפה. אפשר לשבת על ספסל, להכיר ולאחר מכן לקחת את בן הזוג הביתה ולהמשיך משם...".

קיי הקים את הוועד לשימור הגן והווייתו, אך בעקבות כך שאנשים נסחפו לאינטרנט ולא שיתפו פעולה, הפסיק את פעילותו השנה. "אני מקווה שאנשים עדיין יכירו גם במרחב הציבורי ולא רק במרחב האינטרנטי כמקום מפגש לגיטימי", מפציר קיי.

גנים רבותי, גנים

אך לא רק גן העצמאות שירת את הליבידו הגברי של ההומואים בישראל. בנוסף לגן העצמאות, קיימים בתל אביב עוד מספר מוקדי צמחייה קוצניים שבהם אפשר להתחבר לטבע ולדברים נוספים, כמו גן הרכבת, גן יעקב התרבותי שמאחורי היכל התרבות, וגן מאיר, שהפך לגן העצמאות המודרני של הקהילה, בעיקר הודות לסמיכותו למרכז הגאה.

תרבות הגנים לא פסחה על גני העצמאות של ערים נוספות כגון ירושלים, עם גן עצמאות  שמכונה מסלול טיולים לכל "המשפחה" בעקבות 3 אזורי קרוזינג עם דרגות קושי שונות המאפיינים את הפעילות במקום לעת לילה. גם בבאר שבע יש נציגות עצמאותית, אליה מגיעים עד היום חיילים המשרתים בבסיס סמוך וחברי הכושים העבריים מדימונה.

כיום, ניתן לראות שאופי המבקרים בגנים השתנה. רוב דוברי העברית השוטפת ו"ניידים" יעדיפו כנראה לגדל צמח קטן על שולחן העבודה ולהיזכר בימי גני העצמאות העליזים והסוערים.

לי, באופן אישי, יש זיכרונות ורגשות מעורבים מחוויית טיולי השטח העליזים שלי. לא תמיד הם היו כל כך עליזים, ותמיד הם לווו תחושה של חופש מהול בפחד, תענוג שמהול בלכלוך וציפייה במי אפגוש הפעם. אך, למען האמת, כך אני מרגיש גם כיום, כשאני נפרד מקרוזר אטרפיסטי שיוצא את שטח גני ביתי אחרי שעתיים של ביקור. ואתם? מתגעגעים לפיק-נקניק באחד הגנים?