"הייתי עובד שעות ארוכות, מגיע הביתה מותש, מוזג לעצמו כוס יין, מעשן קצת גראס ומתחיל לסרוק את האפליקציות. לפעמים הייתי מזמין שניים או שלושה בחורים אחד אחרי השני. ברגע שאחד היה יוצא מהדירה, כבר הרגשתי שהריקנות שלי לא הגיעה לרוויה, אז הזמנתי עוד בחור" – וידוי של בחור גיי בשם אדם מתוך מאמרו של מייקל הובס, "יחד או לחוד", שחושף נתונים מדאיגים אודות הקהילה ההומוסקסואלית.
נהוג לחשוב כי מקורה של תחושת הבדידות הוא בחוויית הארון, אך כיום מיליוני הומואים הנמצאים מחוץ לו ממשיכים לחוות אותה. מעל שליש מהפניות לקו הקשב של האגודה הן של אנשים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, בעיקר סביב נושאים של הורות, קושי במציאת זוגיות ודימוי גוף. "יציאה מהארון היא תהליך רגיש ומורכב בפני עצמו, והשאלה היא אילו ציפיות אנחנו תולים סביב השלב הזה", מספר ד"ר גיל פישהוף, מתנדב בקו הקשב "יש עם מי לדבר" של האגודה למען הלהט"ב, על הקשר שבין יציאה מהארון לרווחה נפשי, "הרבה פעמים אנשים חושבים שיציאה מהארון היא פתרון קסם, שברגע שחוצים אותו האושר מובטח, אך החיים מורכבים מכל מיני התמודדויות וכך למעשה נוצרת עבורם אכזבה".
סטרס המיעוטים
המונח המקצועי אשר שימש את החוקרים כדי לתאר את התופעה נקרא "סטרס מיעוטים". הוא מבוסס על הטענה כי קבוצות שוליים נדרשות "לעבוד קשה יותר" על מנת לזכות ליחס שוויוני. "בין אם את האישה היחידה בפגישת עסקים, או כשאתה השחור היחיד בפנימייה בקולג', תדרשו תמיד לחשוב בכמה רמות במקביל, שלא כמו הרוב", טוען קורוליאן. באופן הזה אנשים נופלים לסטריאוטיפים והופכים קורבן לדרך שבה הסביבה מקשרת בין הצלחות וכישלונות לבין היבטים כמו גזע, מגדר ונטייה מינית.
חוקרת סטרס נוספת בשם אניסה פלנטחה, אוניברסיטת סאן פרנסיסקו, מרחיבה במאמרו של הובס על התבטאות סטרס המיעוטים מבחינה גנטית. לטענתה, האפקט המצטבר של סטרס מתבטא בדפוסי חשיבה אוטומטיים שאינם מאותגרים או מנוטרלים, ולכן גם אינם מרפים מאתנו במרוצת הזמן: "בין אם אנו מבחינים בכך ובין אם לא, הגוף שלנו נושא עליו את הארון שלנו, עמוק אל תוך בגרותנו".
ברוח מצעד הגאווה הקרב שיתקיים השנה בנושא ביסקסואליות, מתייחס ד"ר פישהוף לחשיבות המצעד בהקשר לרווחתם הנפשית של אלו מאתנו הנמצאים על הקשת המולטי-סקסואלית. "מחקרים בעולם מראים כי הרווחה הנפשית של אנשים ביסקסואלים היא הנמוכה ביותר בכלל הקהילה, וזאת בגלל עניין השייכות". הוא מסביר. "הרבה פעמים אנשים ביסקסואלים מוצאים את עצמם מודרים במסגרות סטרייטיות וגם במסגרות הקהילתיות. אם מדברים על רווחה נפשית בתוך הקהילה, אנחנו צריכים לבער מתוך עצמינו את התפיסות שרואות בזהות הזו זהות לא יציבה או כזו המעידה על חוסר נאמנות. התפיסות מביאות למצב של בדידות ומכאן הדרך לכל התופעות שדוברו היא קצרה".
גריינדר - דרך מצוינת להרגיש מכוערים
עבור רבים בקהילה, אפליקציות הכרויות הפכו לאמצעי התקשורת משמעותי לקיום אינטראקציות עם חברים בקהילה. נראה כי באמצעות "גריינדר" למשל, קל יותר לתקשר מאשר ללכת לבר לבד וליצור סיטואציות חברתיות מאפס. "ההבדל המובהק בין הומואים לסטרייטים בהקשר הזה הוא לא רק בשיעורי השימוש הגבוהים, אלא בכך שלאפליקציות יש דרך מסתורית להבליט את התפיסות העצמיות השליליות שלנו לגבי עצמנו", מצהיר וויליאם אדלר, חוקר פוסט-טראומה. בראיון שערך עם הומואים בשנת 2015 ,נמצא כי 90% הגדירו את הפרטנר המועדף עליהם כגבוה, צעיר, לבן, שרירי וגברי. עבור רוב הגברים שלא עומדים בקריטריונים הללו, האפליקציות מספקות דרך מצוינת להרגיש מכוערים.
"חשוב לציין שבפניות לקו הייעוץ אנחנו בהחלט נתקלים בנושא הבדידות הרבה, וחשוב להבין שהוא מורכב מהמון מרכיבים", מדגיש ד"ר פישהוף, "הרבה פעמים אנו מוצאים דיווחים על כך שאנשים לא מצליחים לצאת מהאפליקציות לעולם האמיתי. החוויה של תרבות ההיכרות הווירטואלית יכולה להכיל תכנים מאוד מיניים, שבהחלט יוצרים תחושות אצל חלק מהאנשים של זרות, חציית גבולות, צורך להציג את עצמם באופנים שמרגישים לא בנוח איתם, בין אם בצורה גרפית ובין אם בטקסט שנכתב באתרים".
מה עומד מאחורי פערי הבריאות בין סטרייטים להומואים?
התמכרות למין הינה חלק מחוויית הבדידות וכן עשויה לנבוע מסטיגמות חברתיות לפיהן מציאת זוגיות בקהילת הגברים היא בגדר משימה בלתי אפשרית. "במרחבים גבריים בקהילה אפשר לשמוע הרבה פעמים סטיגמות שכולם בוגדים או שבקהילה אין זוגיות", מפרש ד"ר פישהוף, "כשאמירות כאלו מתיישבות על הומופוביה מופנמת, עבור מי שגדל בחברה הטרו-נורמטיבית עם מסרים לפיהם הומו זה דבר רע או מיני בלבד ולא רגשי, הדברים מתחברים ועשויים להביא למצב שאתה בעצמך מאמין שאין באמת סיכוי לזוגיות. ואם כך אז עולות מחשבות כמו 'למה שאטרח לשמור על מין מוגן?', וכך מתפתחת התנהגות סיכונית.
"עשינו הפרדה מוחלטת בין בריאות נפשית, מניעת איידס ושימוש הרסני בסמים, למרות שכל הנתונים מצביעים על כך שמדובר בשלושה היבטים של תופעה אחת", מסביר טראוויס סאלווי, חוקר במרכז BC לשליטה בתפוצת מחלות בקנדה. לפיו הומואים בוגרים שחווים דחייה נמצאים בסיכון גבוה יותר לנטילת חומרים תרופתיים על דעת עצמם, מה שגורר אותם להקל ראש לגבי קיום יחסים בלתי מוגנים, חושף אותם לסיכון גבוה יותר להידבק באיידס, מה שמוביל לסיכוי דחייה גבוהים יותר, וכך המעגל נמשך.
"הכיוון נראה מבטיח, אבל הפתרון רחוק מלהיות מושלם", מסכם הובס, "עלינו להקפיד על כך שבזמן שאנחנו נלחמים על הזכויות שלנו בחוק כדי לשפר את הסביבה שלנו, אנחנו גם נמצאים שם יותר אחד בשביל השני".
>> "הגוף שלי לא קונבנציונלי, הוא מתריס"
>> חושבים שה"גיידאר" שלכם אף פעם לא מזייף?