באחד הלילות הלוהטים של הקיץ התקבצו בבר הגאה "שפגאט" בתל אביב כמה וכמה מתלבטים ומתלבטות. חלקם הגיעו לבד וחלקם בזוגות, אבל לכולם היה דבר אחד משותף זה לזו, מבלי שהכירו לפני כן ומלבד השתייכות לקהילה הגאה - כולם לא הביאו ילדים לעולם עדיין והתלבטו בינם לבין עצמם זה זמן מה בשאלה גדולה וחשובה, שבמציאות החברתית בישראל רק למעטים ומעטות מתאפשר באמת לשאול אותה, אם בכלל: "כן להיות הורה או לא להיות הורה?".
אל מול המתלבטים הנבוכים, שלא תמיד ידעו איך לגשת השאלה הרת הגורל הזאת, ובטח שלא לתת עליה תשובה ברורה מבלי לחשוש מחרטה בשלב מאוחר יותר, עמדה ד"ר אורנה דונת, שעוסקת בדיוק בשאלה הזאת מאז 2003, ואף הייתה חשופה בשל כך לביקורת רחבה, שלעיתים הסלימה והפכה דורסנית ואלימה.
הסוציולוגית והחוקרת, שמרצה במספר אוניברסיטאות ומכללות בארץ בנושא ופעילה משנת 2004 במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית באזור השרון, בוחנת ומנתחת שנים רבות את שאלת הרצון להורות ואף חיברה שני ספרים בנושא ("ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל", ו"בכייה לדורות: חרטה על אימהוּת"), דבר שלא עבר לכולם חלק בגרון, בטח לא במדינה שמרנית שמקדשת ילודה כמו ישראל.
"אני סופגת אש מגורמים רבים, אלו נושאים מאוד טעונים, קודש הקודשים", מספרת דונת בשיחה עם mako בה אנחנו מנסים לתהות בעצמנו על שאלת הרצון להורות, על התגובות האלימות והבריוניות בהן נתקלה ברשתות, לאחר שמחקר שערכה בנושא "חרטה מאמהות" ותורגם לשפות רבות עורר הדים. למרות תגובות הנגד, דונת יודעת עמוק בליבה שמטרתה היא לא לשכנע אנשים אם להביא או לא להביא ילדים, אלא להבטיח כי הורים לעתיד יעשו זאת בלב שלם ככל שניתן, לטובתם האישית ולטובת הילדים.
רוב האנשים שאני מכיר יודעים בוודאות שהם רוצים ילדים, מעטים יודעים לומר שלא ורק בודדים יגידו שהם עדיין לא ענו על השאלה אם הם רוצים להיות הורים או לא. למה בעצם אנחנו לא מתעסקים בשאלה הזאת יותר, בין אם בינינו לבין עצמנו או עם הקרובים אלינו?
"בעיקר משום שהתפישה הרווחת בציבור הרחב היא שאין כאן בכלל שאלה: 'אנשים נורמלים רוצים להיות הורים, אנשים נורמלים צריכים להיות הורים', ומכאן גם נגזר ש'רק מי שהופכים להיות הורים הם נורמלים'".
דונת מסבירה כי הקביעות הללו לא רק שוללות את האפשרות לשאול את השאלה הזו, אלא שלדבריה "הן גם מצמצמות את האפשרות שנכיר בכך שראוי לשאול אותה, אם אנחנו רוצים להפחית כאב וסבל שנוטים להיגרם, גם להורים וגם לילדים, בעקבות ניסיונות לכפות הורות על מי שעמוק בתוך תוכם לא מעוניינים בה, כמו גם בעקבות ניסיונות למנוע הורות ממי שכן מעוניינים ומעוניינות בה".
אבל עוד לפני שנהיה בכלל פנויים לדון בינינו לבין עצמנו בשאלה הזאת באמת, כך היא מסבירה, אנחנו צריכים לבחון מחדש שלוש מילים שנראות לנו מובנות מאליהן. "'נורמליות', 'צורך', 'רצון'", היא אומרת. "בחברה שבה אנחנו חיים נעשה ערבוב מטעה בין 'נורמטיביות' ל'נורמליות'. בעוד 'נורמטיביות' היא מילה המתארת באופן עובדתי את מה שעומד בתקן של הנורמה, 'נורמליות' היא כבר מילה שכיום שואבת את הכוח שלה, בין היתר, מעולמות בריאות הנפש, עולמות שהם עצמם מעוררים בציבור פחד".
אורנה נותנת כדוגמה להט"ב או אל-הורים, שהם אכן לא נורמטיביים בחברה שבה האידיאולוגיה היא הטרונורמה או פרו-נטליסטית (אידיאולוגיה שמעודדת ילודה והורות), ושבה הנורמה היא להפוך להורים. "זה לא עלבון או גנאי לטעון כך, אבל משם הדרך לתייג להט"ב או אנשים שלא רוצים ילדים כלא נורמלים או סוטים קצרה מאוד", היא מסבירה. "במילים אחרות, בחברה שמפחדת ותוקפת כל מה שלא תואם את הנורמות החברתיות מתויגים הלא נורמטיבים כלא נורמלים. לכאורה הם המקולקל שדורש תיקון, הלא בריא שזקוק להחלמה, הלא מוסרי שחייב לעבור שיקום או המרה, העקום שצריך להתיישר, והלא רצוי שמתבקש להכחיד את עצמו".
האווירה החברתית הזאת עלולה לגרום לכל בן אדם להימנע מלהתעסק בשאלת הרצון להורות ופשוט להיכנע לתכתיבים ולהפוך להורה, מבלי לדעת אם הוא באמת רוצה או לא.
"נכון. אני שמה לרגע בצד את השאלה מדוע שיגעון, חולי ועוקם נלעגים ומבוזים כל-כך בפני עצמם, ואומרת שבאקלים חברתי מחניק ומלחיץ כל כך, האוויר עשוי להיות דחוס במיוחד עבור להט"ב כשזה מגיע לשאלת הרצון בהורות או היעדר הרצון, עד כדי קושי אמיתי לזהות את הרצון או ההיעדר שלו. מעגלים על מעגלים של קולות סותרים יוצרים רעש חזק כל כך, עד שהאזנה לעצמנו עלולה להיות קשה במיוחד".
מערבולת של מסרים
בזה אחר זה, ד"ר דונת מתארת עוד מעגל ועוד השפעה ועוד מסר, אשר משפיעים ומשבשים את הקשב שלנו לרחשי ליבנו האמיתיים. "במעגל הציבורי, המדיני-משפטי-תקשורתי-פסיכולוגי, נשמעים מסרים לפיהם 'ילד או ילדה 'זקוקים לאבא ואמא בלבד', ולכן הורות של שני אבות או שני אמהות, או כל הורות אחרת שהיא לא כחלק מזוגיות הטרוסקסואלית, נחשבת לא נורמלית", היא נותנת דוגמא למסר שדוחק בהלט"ב שלא להביא ילדים לעולם, ועוד דוגמא למסר אחר לחלוטין. "במעגל ציבורי מקביל מועברים מסרים אחרים שלפיהם 'מה שאתם עושים בחדר המיטות לא משנה לנו, רק תהיו הורים, תביאו ילדים'. במקרה הזה המסר הוא 'בסדר, נוותר על הטרוסקסואליות, העיקר שתביאו ילדים'".
איזה עוד מעגלים עשויים להשפיע על הבחירה שלנו, לכאן או לכאן?
"גם המעגל המשפחתי, שבו יש לרוב כמיהה עזה לנכדים ונכדות. זו כמיהה שלעיתים מוכנה להתעלם מכל שונות מינית או מגדרית כל עוד בקצה שלה תהיה ילודה, ולא אחת מופעל לחץ על ילדים מהקשת הלהט"בית לעלות על המסלול שיאפשר למשפחה 'לפחות את זה' - לפחות ישנה הורות, לפחות אנחנו סבא וסבתא. למסר הזה עשויים להיות שותפים בכאב הבנים והבנות עצמם, שעשויים לייחל לכך כי תחושת החריגות תתעמעם באמצעות הורות. כך לפחות במישור אחד בחיים תורגש נורמטיביות ושייכות, שיש להן יתרונות רבים עבור הרבה מאוד אנשים".
אם זה לא מספיק כדי להקשות, אורנה מתארת איך גם השיח הפנים-להט"בי, שרווי עצמו בדעות מרובות שלעיתים נמצאות במחלוקת זו עם זו, עלול למשוך את הרצון הפנימי שלנו לכאן או לכאן. "ישנה הדעה שלפיה להט"ביוּת היא לא חזות הכל, כלומר, שאדם יכול להיות גם להט"ב וגם לרצות להיות הורה, וישנה זכאות מלאה שלהם לממש את חלומם לגדל ילדות וילדים", היא מסבירה. "לצד דעה זו ישנה דעה אחרת, שלפיה אין טעם לנסות להידמות לתרבות הטרונורמטיבית, על כל הדכאנוּת שנלווית למוסד המשפחה-נישואין-זוגיות המסורתי. העמדה היא שאם כבר אותגרו הנחות לגבי משיכה, תשוקה, אינטימיות, התאהבות ומערכות יחסים רומנטיות, מיניות וחבריות, אין סיבה לעצור בחריקת בלמים בכל הנוגע לציפיות הרווחות לגבי הורות".
"לא בהכרח אפשר להימנע מחרטה"
כולנו מכירים את המסרים עליהם מדברת אורנה, ובין אם שמנו לב לכך או לא, הם בוודאי משפיעים ברמה כזאת או אחרת על המחשבות של כל אחד ואחת מאיתנו בנושא. אלא שהבחירה שלנו הופכת להיות קשה עוד יותר, כך היא אומרת, ברגע שכל החששות והכמיהות מקבלות מענה אחד ויחיד: "צריך".
"צריך לעשות ילדים וילדים כדי שיהיה מי שיטפל בנו כשנזדקן, צריך לעשות ילדים כדי שתהיה לנו המשכיות, צריך לעשות ילדות כדי שלא נרגיש בודדים, צריך לעשות ילדים וילדות כדי להיות מאושרים, צריך לעשות כדי שתהיה משמעות לקיום שלנו. פשוט צריך", היא מפרטת את המסרים שכולנו מכירים בעל פה. "בסבך שכזה מתעלמים מכך שאפשר למשל להזדקן בכבוד ללא הורות. מתעלמים מהעובדה שישנם הורים שחשים בדידות גם עם ילדים, שישנם חיים מלאי משמעות והנאה גם ללא הורות וכי ישנם הורים שסובלים מההורות עצמה. הכל קיים, ובכל זאת מתעקשים רק על תמונה חלקית. מה שבעיקר מתעלמים ממנו בסבך הזה הוא שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לבחון בשקט: 'מה אני רוצה?' וגם 'למה אני מסוגלת?' או 'האם אני מסוגל?'".
אני עוד לא יודע אם אני רוצה להיות הורה או לא. אני כן יודע שאני עלול להתחרט: אני עלול להתחרט אם אביא ילדים, אבל אני עלול להתחרט גם אם לא.
"הקשר שבין חשש לשאול לבין חשש מחרטה הוא לא מקרי, כי נעשה שימוש נבזי מאוד בחרטה בדיוק כדי להפחיד אותנו מללכת בדרך שנחשבת לא רצויה מבחינת החברה; מאיימים עלינו באמצעותה כאילו היא הדבר הגרוע מכל שיכול לקרות לנו, כאילו היא סוג של עונש שיגיע לנו כי 'פנינו לכיוון הלא נכון'. בעקשנות רבה מפחידים את מי שלא רוצים להיות הורים או שמתלבטים בעניין שהם בוודאות יתחרטו על כך, כשבמקביל כמעט שלא מדברים על כך שישנם גם הורים שמתחרטים על כך שהביאו ילדות וילדים לעולם. כלומר, עושים בה שימוש מגמתי שקשה מאוד שלא להפנים אותו ולהיות מופעלים ממנו".
ברגעים בהם עולה חשש מחרטה בזמן ההתלבטויות, אורנה מזמינה לזכור שמדובר בתחושה שהיא חלק בלתי נפרד מחיים אנושיים, והיא עשויה להיות מורגשת בעקבות כל החלטה שנעשה בחיינו, או בעקבות משהו שלא עשינו. "לא בהכרח אפשר להימנע ממנה, לא בהכרח צריך להימנע ממנה, וכן, לפעמים גם נטעה", היא אומרת. "אני לא מקלה ראש בייסורים שעלולים להיות כרוכים לפעמים בחרטה, אלא בעיקר מנסה לומר שנעשה בה שימוש מניפולטיבי באופן שיכול להקשות גם הוא על היכולת לזהות מה אנחנו רוצות ורוצים ולמה מסוגלים, כשזה עניין בעייתי מאוד בפני עצמו".
אני מכיר לא מעט אנשים שעוד לא לגמרי בטוחים אם הם רוצים ילדים או לא. מה אנחנו אנחנו צריכים לעשות כדי להצליח לחשוב בכוחות עצמנו מה אנחנו באמת רוצים לעצמנו?
"כדי לשנות משהו בהתקהלות ההמונית ובצפיפות המחשבתית הבלתי נסבלת הזאת, סביב הכרעה שבסופו של דבר תהיה שייכת לאדם אשר ישא את מרבית השלכותיה, חייבים לסגת. חייבים לקחת כמה צעדים אחורה, וקודם לכל להכיר בקיומם של כוחות חברתיים שמופעלים עליהן ועליהם בניסיון לשדל להורות או בניסיון למנוע אותה. רק אז אפשר לבחון ולזהות רצונות ויכולות בינם לבין עצמם - תהא ההכרעה אשר תהא".
מה עוד נגלה אם כולנו נלמד לסגת ולהתבונן באמת פנימה לרצון האישי של כל אחד ואחת?
"זה יאפשר גם לשאול שאלות נוספות ברמה הקולקטיבית, חשובות לא פחות, במידה שזוהי חברה שבאמת חפצה חיים, ושבאמת חפצה בטובתם של ילדים וילדות, כמו מה מפחיד כל כך במצב שבו אנשים יהפכו להורים רק כשהם רוצים? למה דחוף כל כך שיהיו ילדים וילדות שיוולדו מתוך הכרח? האם לכל הדוחקים לעבר הורות בכל מחיר אכפת בכלל מהרווחה של הורים על ילדיהם?".
כשאנחנו מסיימים את השיחה, ד"ר מבקשת להדגיש שהיא רק קצה הקרחון בכל הקשר לסוגיית ילודה והורות. "זו סוגיה שהיא פוליטית, כלכלית, אקולוגית, מוסרית, חברתית ועוד, גם כשישנה התעקשות בלתי נלאית להתייחס אליה כטבעית וביולוגית בלבד", היא אומרת. "התחלנו בשאלה, ולכן ראוי לסיים באחת: האם מפחיד לסגת ולאפשר לאנשים לבחון את הרצונות והיכולות האמיתיים שלהם? האם ייתכן שזו תהיה חברה שתנשום טוב יותר אם ילדים וילדות יבואו לעולם רק להורים שבאמת רוצים בהם?".