אוסקר ויילד
ויילד איז דה ווינד | צילום: Alfred Ellis & Walery, GettyImages IL

רבות נאמר ונכתב על אוסקר פינגאל או'פלאהרטי וילס ויילד, סופר, משורר, עיתונאי, מחזאי ועורך מגזין אופנה אירי - האיש והאמנות - הדנדי בלבוש המוגזם, שאהב מכל את חייו ואת העולם הזה, ועל כך שילם מחיר כבד. לא אשחזר כאן מילים יפות וחכמות שנכתבו כבר בידי מלומדים, חבל על הזמן. אתפוס לרגע את גל 'חשיבותה של רצינות', וארחרח מעט בפילוסופיה של ויילד לחיים, דמותו, החברה בה פעל, וכיצד הפך לשם נרדף לקדוש מעונה - לאדם שסבל השפלה אפילו במותו - למרות שחייו היו כל דבר אחר חוץ ממביש ומצער.

״תן לאדם מסיכה והוא יאמר לך את האמת״

25 במאי 1895. "אתה, ויילד, הינך מורשע במעשי סדום והפקרות רבתי! הכתר שופט אותך למאסר של שנתיים בעבודת פרך בבית הכלא רידינג!". זהו פסק הדין של אוסקר ויילד על היותו 'הומוסקסואל', מונח אשר הומצא באותם הימים כמבטא עמדה ערכית שלילית לדמות הגבר הדנדי, הנמשך לחברתם וגופם של צעירים מפוקפקים. בימיו חל איסור על משכב זכר- חוק הקובע כי גברים המקיימים יחסי מין "שלא כדרך הטבע", דינם עשר שנות מאסר. אך ויילד קיים מערכות יחסים עם מספר נערים צעירים, חלקם משוררים, חלקם נערים מהמעמד הבינוני הנמוך וחלקם זונות ממין זכר. אהבתו הגדולה והקשר המשמעותי ביותר שלו היה עם הלורד אלפרד דאגלס.

מנקודת מבט של 2020 קשה לפסוק אם ויילד היה הומו או ביסקסואל (ויילד נשוי+2). הגדרות מגדר, מין וגוף הן הבניות חברתיות, משתנות ונזילות בהתאם לעדשה החברתית מבעדה נתבונן. בתקופתו של ויילד הקודים החברתיים והדיכוי האינדיבידואלי לפי הצו הוויקטוריאני הגיעו לשיאם: מה מותר, מה אסור, כיצד להתנהג, להתלבש, לדבר. לבוש מוקפד (נשים עם מחוך), ענישה בכל הנוגע לגילויי מיניות. נשים, זהירות וחשש, הן כלבות קרות וחסרות כל סקס אפיל או זנזונות זדוניות ומפתות, "פאם פאטאל". צריך להגן על הנשים, הן מעצמן והן מהגברים אותם הן יפתו. בתי משפט יכלו להרשיע את הבגידה בבן הזוג כמו גם את ההומוסקסואליות. החריגים נרדפים, נשפטים - נכלאים!

ויילד היה ידוען, זוהר, מפורסם בזכות שנינותו ומחזותיו המצחיקים. עם זאת, כשההומוסקסואליות שלו יצאה לאור, החברה הוויקטוריאנית נדהמה. הוא נרדף, הועמד לדין בגין ההומוסקסואליות שלו, נזרק לכלא; לבסוף מת זמן קצר לאחר שחרורו. השערורייה הפכה את שמו לאסור בציבור ואת יצירותיו לאילמות. המשפט שלו סגר את דלתות הארון על הומוסקסואליות אפילו יותר מבעבר.

רק לאחר עשרות שנים אפשר היה להזכירו שוב. חשוב לציין כי ויילד נשפט גם על האופן בו הוא בחר לחיות כ"חסר אחריות", על אמונותיו האמנותיות וסגנון כתיבתו, על דמיונו ותשוקתו ליופי. אוסקר טען לדמיון ופתיחות כדי להעריך באמת את האמנות. ויילד הזדהה וחי את הביטוי "אמנות למען האמנות", ביטוי המגיע מהתנועה האסתטית, שאמנות לא צריכה שום הצדקה או מטרה מעבר לפועלה עצמה. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו משוררים, ציירים, סופרים, אדריכלים בריטים לפנות לדאגות אסתטיות, ולשים דגש רב יותר על קישוטים וכן על אמנות העבר. ציירים למשל החלו להתבונן בציורי הרנסנס, בהם הגוף הגברי מתדהר ביופיו וחוזקו. מתוך אמונה שיופי צריך לחדור לכל תחום בחיים, זעקתם של האסתטיקנים הייתה "אמנות למען האמנות". התנועה ביקרה חריפות את אורך החיים ה"מתכער" של אותה התקופה על מהפכתה התעשייתית ומעמד הפועלים ההולך וגדל. ויילד, מחבריה הכריזמטיים ביותר של התנועה האסתטית, עם שמלתו הסוערת ואורח חייו הצבעוני, הפך לאחת הדמויות הידועות ביותר בשלהי המאה ה-19.

"כולנו בביבים, אך חלקנו מביטים לכוכבים"

ויילד האמין באלגנטיות, יופי ועושר פנימי, וכי על האמנות שלא לבטא דבר מלבד את עצמה. הוא ראה במעשה האמנותי ערך עליון וראה בחיים סוג של צורת אמנות, שיש לחיותם כמוה, יפה. אם היצירה אינה טובה לאמן עצמו, היא לא טובה לאף אחד אחר. "אמן אמיתי לא שם לב לציבור, הציבור בשבילו אינו קיים". ויילד אפילו טען כי זה הקהל שצריך להסתגל לאמן ולא להיפך, "הציבור צריך להיות יותר אמנותי".

האמנותי בשביל ויילד משמעו גם אי הסכמה אל מול הכוח הממשלתי, הכללים או סמכות. הוא לא הסכים עם הרעיון שאמנות צריכה להיות בעלת אופי מוסרי או לאומני ולשרת את הקודים והסטריאוטיפים התקופתיים. הממשל הבריטי באותה התקופה היה בשיא שיאי הקולוניאליזם ורצה להשליט לעיתים בכוח, את הדת הנוצרית, התרבות, והשפה האנגלית על שטחים הכבושים, והביא בכך לתחילתה של אחידות בסגנון החיים והערכים ברחבי העולם. זה הביא להרס של חברות ותרבויות מקומיות ומחיקת ההיסטוריה שלהן – במקומות מסוימים גם רצח עם. הומצאו מערכות התומכות ומצדיקות את האידיאולוגיה הקולוניאלית, שלפיה ערכיו של המתיישבים (האנגלים) נאורים יותר מאלה של ילידי המקום. תרבויות שלמות התפוררו, נמחקו, או נחנקו תחת ברכיי הקולוניאליזם. עד עצם היום הזה ("השוטר, אני לא יכול לנשום!").

אך דווקא בעידן בו הכיבוש ושליטה על האחר (שנתפס נחות יותר) ודיכוי צורות שונות של המיניות, כביכול, הגיעו לשיאן, מעולם לא היה דיבור אינטנסיבי יותר על מיניות, יופי ונראות. בלונדון היו רשתות של מקומות בילוי לגברים להתחבר, מתאטראות ומועדונים לתחנות הרכבת, הפארקים והמוזיאונים. למרות שמשפטי ויילד עשויים להיראות כרגע ייחודי לתגובה הציבורית להומוסקסואליות, הם היו חלק מהיסטוריה ארוכה הרבה יותר של מעקב ושיטור על יחסי מין בין גברים.

״אך הן כל איש רוצח את אשר יאהב לבו / יש העושה זאת במבט / ויש שבמילים רבות / מוג לב רוצח בנשיקה / גבר, בחרבו״

ויילד נולד בדבלין, 1854, אדמת האימפריה הבריטית בה התהלכו שמלות ארוכות, מגבעות ומחוכים, ג’נטלמנים וליידיז - ויוה ויקטוריה המלכה - היכן שהשמש זורחת מה… אוסקר הצעיר, מוכשר ומחונן, התחנך והתבשם בניחוחות אמו, שהלבישה אותו בבגדי בנות עד גיל עשר. אביו הרופא תחזק קריירה מצליחה וניהל רומנים רבים מחוץ לנישואיו. אמו משוררת ומתרגמת, אישה אלגנטית, "גדולה" מהחיים (1.82 מטר) ועם תאבון זהה לריגושים, חברה פעילה בתנועה לעצמאות אירלנד. הוא התחתן עם קונסטנס לויד בשנת 1884, והקים איתה בית אלגנטי בצ'לסי, שם גידלו שני בנים, סיריל וויויאן. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 החל ויילד לחקור את הטריטוריה המסוכנת של תשוקת הגבר לגבר, הן בחייו האישיים והן כנושא לביטוי אמנותי. הוא חווה את מערכת היחסים ההומוסקסואלית הראשונה שלו עם סטודנט לתואר ראשון בקיימברידג' בשם רוברט רוס, מה שהעניק לו השראה חלקית בכתיבת מאמר על הסונטות של שייקספיר, ובחינת התאוריה לפיה היצירתיות של שייקספיר הייתה נגזרת מאהבתו לשחקן צעיר בתקופתו. בשנת 1891 בא ויילד במגע עם אהבתו הגדולה ביותר והידועה לשמצה, לורד אלפרד דאגלס, אותו כינה 'בוסי'.

לורד אלפרד דגלאס, בוסי, היה אריסטוקרט ומשורר צעיר, בנו הצעיר של המרקיז של קווינסברי. הוא היה מלאכי בנראותו: שברירי, גוון עור חיוור מאוד, שיער בלונדיני ועיניים כחולות, כמעט טאג’יו מהרומן "מוות בוונציה" של תומאס מאן. אך לעיתים קרובות הופעות יכולות להטעות, ומקרה זה לא היה יוצא מן הכלל. בוסי לא היה אותו "מלאך" שהוא נראה, אלא מפונק, פזיז, חצוף וראוותן. הוא נהג לבזבז כסף על הימורים ובחורים צעירים, וציפה שאוסקר המבוגר ממנו, יתמוך בהוצאותיו. בוסי היה זה שהציג את אוסקר לחוגיהם של נערי ליווי צעירים. ויילד, המאוהב, לא עשה דבר מלבד להרוות את צמאונו של בוסי לכסף, מארזי סיגריות מוזהבים ומתנות אחרות. משנת 1893 ויילד העדיף להישאר דיסקרטי במלון קטן, בדלתיים סגורות, כדי להימנע משערוריות מיותרות. דאגלס, לעומתו, לא היה מעוניין להסתתר כלל: הוא תמיד נכנס מהכניסה הראשית מלווה בנערי ליווי.

חבריו של ויילד היו מודאגים בעיקר מכיוון שהתנהגותו של בוסי חשפה את אוסקר לסיכונים חמורים מאוד - הפרה בגלוי את "חוק תיקון החוק הפלילי" משנת 1885 - תיקון שהפך את "חוסר הגינות גסה" לפשע בבריטניה. הסיכון הראשון של ויילד היה המקרה של פיליפ דני, בן 16, ששכב עם דאגלס בשבת, עם ויילד ביום ראשון וביום שני עם נערה צעירה על חשבון כיסו של דאגלס. כשהצעיר חזר לבית הספר, הוא לא הצליח להצדיק את ימי הלימודים שפספס, וכך התגלה כל העניין. אביו ניגש מיד למשטרה, אך בעצת עורך דינו, ומכיוון שנראה שהבחור לא מוכן למסור את שמו של ויילד, הבין אביו שעדיף לא לפעול, גם בגלל העלבון והסכנה כי בנו יכלא.

לאחר קטטה זועמת ביניהם, דאגלס עזב לקהיר, ואילו ויילד הסתתר בפריז ואיכשהו חזר לשלווה מסוימת. באותה תקופה הוא גם התקרב ליצירתיות שלו וכתב, בין היתר, את "רוח הרפאים של קנטרוויל", אך שיבתו הפתאומית של דאגלס מפריז סיימה את רצונו לכתוב, ושוב הכל היה כמו שהיה לפני ההפוגה. חברו הקרוב של ויילד ביקרו במלון יחד עם אשתו של ויילד קונסטנס, שהפצירה בבכי בבעלה שיחזור הביתה, אך זה הסתיים בכישלון.

לבסוף ויילד מצא עצמו נעמד לדין באשמת "מעשים חסרי הגינות". לא היה קשה למצוא עדויות. שלושה ימים לאחר תחילת המשפט, ב-29 באפריל, ויילד כתב מהכלא מכתב מרגש ביותר לבוסי, שיצא בינתיים לפריז. ב-25 במאי 1895 נידון ויילד לשנתיים ושלושה חודשי עבודות פרך. משטר הכלא היה קשוח: המשורר/סופר סבל מבעיות בריאות קשות, והתמוטטותו האגבית הובילה לחבלה באוזנו הימנית שככל הנראה, אותה פציעה תעלה לו בחייו חמש שנים לאחר מכן, בשל הזיהום שהתדרדר לדלקת קרום המוח.

בינתיים קיווה ויילד לשווא לסולידריות ותמיכה מצד בוסי, אהובו, שבמקום זאת הפנה גבו ממנו והוכיח לב אבן; הוא אפילו אמר לו, במהלך מחלתו, כי "כאשר (הוא) לא במיטבו (הוא) לא מעניין". כאוב ונגעל מהיחס של מאהבו, ויילד כתב מהכלא מכתב ארוך מאוד ואחד המרגשים ביותר בהיסטורית כתיבת מכתבים שכותרתו "ממעמקים" (De Profundis), בו הביע את צערו ואת זלזולו בהבלים ובחוסר העקביות של לורד אלפרד, תוך שהוא דוחה אותו רשמית. ויילד לא הורשה לשלוח המכתב, וכששוחרר ממאסרו, מסר את כתב היד לחברו רוברט רוס, עם בקשה לשלוח את העותק לבוסי. המאהב המלאכי הכחיש כל חייו כי קיבל את המכתב. ‘ממעמקים’ פורסם רק בשנת 1905, חמש שנים לאחר מות המשורר.

חווית הכלא השפיעה מאוד על אוסקר, ועם שחרורו, עבר לצרפת והתגורר בפריז במשך ארבעה חודשים, בניסיון לבנות מחדש את חייו ולשכוח את אהבתו שהביאה אותו לחורבנו. אבל האהבה חזקה מההיגיון. הוא חזר לקשר עם דאגלס והם החליטו לבלות יחד את החורף בנאפולי שבאיטליה, ולאחר מכן באי קאפרי. אירועי הנאהבים לא נותרו נסתרים באי, והשניים שוב היו על סדר יום לשונם של כולם. השערורייה אילצה את קרובי משפחתם של שניהם למצוא פתרון. שגרירות בריטניה הייתה מעורבת והשניים נשללו מהכנסותיהם. ויילד נשלל מהכנסותיו הקטנות שהעניקה גרושתו, ואילו כספיו של בוסי נחתכו על ידי אמו. אמו של בוסי שילמה את החשבונות של הזוג ואילצה אותו לחזור הביתה, בעוד ויילד נסע לעיר קטנה בחוף המזרחי של סיציליה עם מעט הכסף שקיבל מאמו של מאהבו. בפברואר 1898 עזב לפריז. הקשר עם לורד דאגלס הסתיים כעת.

״סופי אמות כפי שחייתי, מעל לאמצעים שלי״

בוסי נטש סוף סוף את ויילד, ככל הנראה מחשש לנישול על ידי משפחתו. בשנת 1902 נשא לאישה את אלינור קוסטנס, יורשת ומשוררת. נולד להם בן, ריימונד, שסבל מסינדרום קשה של סכיזופרניה. הנישואין הסתיימו בהמשך. בשנים האחרונות לחייו חי לורד דאגלס בעיקר בזכות הירושה מאמו המרקיזה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא עזב את לונדון וחיפש מקלט אצל זוג חברים במערב אנגליה, שם הלך לעולמו מאי ספיקת לב בשנת 1945.

ויילד היה חסר כל פרוטה כשהגיע לפריז בשנת 1898. הוא כתב מעט מאוד. יצירתו האחרונה הייתה בלדה המספרת את חוויותיו בכלא. הוא התגורר בפריז רק שלוש שנים, והלך לעולמו באופן טרגי מדלקת קרום המוח המוח בשנת 1900. הוא היה רק בן 46 במותו.

אנשים תמיד מתארים את היחסים בין אוסקר ויילד ללורד אלפרד דגלאס כ"פרשת אהבה הרסנית". המשמעות היא שפרשת האהבה עצמה הייתה קלוקלת - שהחולשה של ויילד לאהובו הצעיר היא שהובילה אותו למלכודת הזו - קשה לי להאמין שזו דרך הוגנת להסתכל על הדברים. בהחלט ניתן לשער כי בוסי לא היטיב עם ויילד, הם נלחמו, נפרדו וחזרו פעם אחר פעם, אך זה גם יכול להיות סיפורם של זוגות רבים אחרים. אהבתם זה לזה הייתה אמיתית כחיים עצמם, אך מקדימה את זמנה, מדי.

״חייתי. כן. שתיתי את המתוק, את המר, ומצאתי את המר שבמתוק ואת המתוק שבמר… בבית הכלא גיליתי את נשמתי״

ויילד התגנדר וחגג את יופיים של החיים, דמותו הייחודית נהפכה לתבנית סגנון עבור אלו שרוצים להתלבש בדרכים אקסטרווגנטיות וחדשניות - משחקנים ואמנים ועד כוכבי פופ ומועדונים. ״אף אמן גדול לא רואה דברים כמו שהם באמת. אם כן, הוא היה מפסיק להיות אמן״. אמנות היא על אשליה ודמיון. הוא האמין כי יכולתו של האמן להתעלות מעל המציאות וליצור את הנשגב היא שהופכת אותו למרומם ומוערך. אמנות היא הצורה האינטנסיבית ביותר של אינדיבידואליזם שהעולם הכיר. כמו בודלר, ויילד דגל בחופש מאיפוק מוסרי, סטריאוטיפים חברתיים ומגבלות החברה.

בזמן מותו, 30 בנובמבר 1900, הרעיון שהוא ייהפך לדמות אגדית היה לרוב הפרשנים בלתי נתפס. ללא ספק, אוסקר ויילד עדיין איתנו, וכך יישאר בעתיד הנראה לעין. נוכחותו האייקונית, עלייתו המטאורית ונפילתו התהומית (המזכירה בימינו את נפילתו של או. ג'יי. סימפסון) - מטילים את כישופיהם בזמננו ממש כמו בזמנו. ויילד ודאי לא יכול היה לנחש את הדרכים יוצאות הדופן בהן רוחו תחיה בתרבות המודרנית.

>> עוד במדור "המתרוממים": מי מפחד מפרנסיס בייקון?