במאי, תסריטאי, משורר, שחקן, צייר, כדורגלן, הומו, מבקר הבורגנות, אקטיביסט של השמאל, של הפועלים, הבחורים, השכונות, הפרברים. פייר פאולו פאזוליני, ההוגה של אחד מסרטי הקולנוע הידועים ביותר לשמצה בכל הזמנים. הוותיקן כבר לא ישבח את "סאלו, או 120 ימי סדום", הסרט האחרון שצילם פאזוליני לפני הירצחו, שצונזר ונאסר להקרנה בשל אופיו האלים במיוחד והסצנות המיניות הברוטאליות המוצגות בו. עם זאת, הדנ"א של הסרט הזה - בתיאורו את המשמעות של מה זה להיות אנושי - נוצרי עוד יותר מאשר סרט אחר שלו "הבשורה על פי מתי" משנת 1964, "120 ימי סדום" מתאר עולם בו בני אדם נעשים בצלם אלוהים. ואין תקווה, אין גאולה, אין מפלט אחרית הימים.

פאזוליני נולד בשנת 1922, השנה בה הרודן הפשיסט מוסוליני עלה לשלטון. בן לסגן תותחנים צבאיים, קרלו אלברט וסוזנה קולוסי, ילדה מעיירה חקלאית הקטנה בצפון איטליה. פייר פאולו נקרא על שמו של דודו, משורר שאפתן שטבע בים בגיל עשרים. אחיו הצעיר, גידו, הלך לעולמו גם הוא בגיל עשרים, כשנהרג על ידי פרטיזנים קומוניסטים בסוף מלחמת העולם השנייה. אביו של פאזוליני חי אידיאלים צבאיים, "הקצין של המשפחה". דחוי ונגעל מהסמכותיות המיליטנטית של אביו, פאזוליני התקרב מאוד לאמו.

אף אחד מההורים לא היה דתי במיוחד. אביו למד בכנסייה מתוך תחושת חובה חברתית, ואילו אמו דחתה את הכנסייה הקתולית כנטולת רוחניות, אך פייר פאולו הוקסם מדמותו של ישו. ביומנו משנת 1946, הוא מתאר פנטזיה: "ראיתי את עצמי תלוי על הצלב, ממוסמר. הירכיים שלי היו עטופות בקלילות על ידי אותה רצועה דקה ורכה, וההמון הסואן מתבונן בי. קידוש השם שלי הסתיים בדימוי חושני, ולאט לאט מתברר לי כי אני ממוסמר לצלב עירום לחלוטין". כנער, דיכא פאזוליני את הדחפים המיניים והאלימים שבפנטזיה זו, אך הזדהותו עם סבלו של ישו מחלחלת לשירתו המוקדמת.

מפלרטט עם הגבוה והנמוך

בשנת 1949 נעלם פאזוליני ממסיבת ריקודים עם ארבעה נערים צעירים, כולם בני שש עשרה ומעלה; זמן קצר לאחר מכן האשימו אותו משפחותיהם ב"השחתת קטינים" (ההאשמות הושמטו מאוחר יותר בגין חוסר ראיות). השערורייה הציבורית הובילה לגירושו מהמפלגה הקומוניסטית, ואילצה אותו לברוח עם אמו לרומא, מהלך שקבע את מסלול חייו ואמנותו לאחר מכן. הוא החל לחקור את סלנג הרחוב שדובר על ידי הנוער הרומי של מעמד הפועלים. הניב שלהם - רומאנקיו (תרתי משמע, "רומי מכוער"), הפך להיות הסלנג החדש שלו.

פאזוליני פלרטט בכל יצירותיו עם המתח שבין ה"גבוה", המנוסח, הספרותי לבין שפת העם, הרחוב, "הנמוך". הוא הסתובב עם נערי הרחוב בערי הנמל שבפאתי העיר, שם התיישב עם אמו. בתמורה לחברתם ולסבלנותם, הוא קנה להם פרוסות פיצה. הרומן שביסס לראשונה את המוניטין שלו, עוקב אחר פושטק רחוב צעיר העוסק בדרכו בזנות, הימורים וכייסות; בצורה לא-מתנצלת בפשע קטנוני ומעשי אלימות אקראיים. "החיים האלימים" הרומן השני שלו, הוא כרוניקה בדיונית ולא מוסרית המנבאת משהו את מותו של פאזוליני שנים לאחר מכן. זהו סיפורו של טומאסו פוזילי, פרחח רחוב שנסחף מפשע לזנות, פשיזם וקומוניזם, לפני שנגאל על ידי מעשה גבורה אחרון.

"אקטונה" הוא סרטו הראשון, על ילד משכונות העוני הרומיות, הנאבק להשתחרר מחיי פשע. למרות שהיה זה סרטו הראשון, פאזוליני כבר הוכר באיטליה כסופר ובנוסף לפרסום שירה ושני רומנים, הוא עזר בכתיבת התסריטים לשני סרטיו של הבמאי הענק פדריקו פליני: "לילות כביריה" ו"לה דולצ'ה ויטה". כמו רומא שהייתה התגלמות הניגודיות לפאזוליני; היפה בערים, המכוערת, הדרמטית אך גם העלובה שבהם, כך גם הבחורים והפרחחים בסרטיו המוקדמים, שרוטים גסים ואכזריים, אך גם סמלי טוהר, מלאכיים, אלים יווניים. הקדוש, הנוצץ והזוהר - מועדוני הלילה האקסקלוסיביים - נהפכים למזוהמים, מטונפים, קטנוניים. הרחוב, העולם התחתון - שכונות מטונפות מהשאול - שם פאזוליני מוצא תשוקה, חושניות, "חיוניות נואשת".

פאזוליני חי עם אמו, סוזנה, עד הירצחו ב-1975. בדומה לתפקידה המפורסם כמדונה, המנסה לגעת בבנה הזועק בסרט "הבשורה על פי מתי", היא קברה אותו באדמת כפר נעוריו. בשונה מהביקורתיות שייחס לדמות האב (בורגני, פשיסט), פאזוליני העריץ את אמו. היא ייצגה את העולם הישן, הבתולי, הקדם-מודרני והאותנטי, שאותו כל כך העריץ.

כמו במדינות מערב אירופיות נוספות, גם באיטליה החל תהליך של האחדה ותיעוש לאומה מודרנית מאמצע המאה ה-19. עד לאותו הרגע הייתה איטליה פסיפס עשיר ביותר של מחוזות ופרובינציות, של צורות תרבותיות וחברתיות שונות זו מזו. פאזוליני בכל סרטיו נמשך לאותו עולם ההולך ונכחד של איטליה הקדומה, וביקר חריפות את המודרניזציה הדורסנית. טקסים, שירים, פתגמים, מנהגים מקומיים, צורות שונות של חשיבה, אינסטינקטים, תשוקה, לבוש ומטעמים, סקס וריחות שונים באוויר, אותנטיות ושוני הלכו ונרמסו אל מול הפשיזם, ולאחר מכן הקפיטליזם, הבורגנות ומודרניזציה המקדמת גלובליות, השטחה, תרבות צריכה ברברית וחברת שפע, תעשיית הפורנו - רצח עם תרבותי.

העבודות המוקדמות של פאזוליני עוררו מחלוקות. בפסטיבל ונציה המשטרה המקומית החרימה את הסרט "מאמה רומא" בשל גסותו ומילות הגנאי "שתן", "חרא", כמו גם צליל הפלצה. פאזוליני נשפט וזוכה. לאחר שמצא את עוקץ ההתגרות שלו, לקח את זה הלאה, והפך את ביקורתו החברתית למפורשת יותר. בסרטו הקצר "לה ריקוטה" מככב אורסון וולס כבמאי המביים סרט על ישו הנוצרי, והוא מצהיר "העם האיטלקי הכי אנאלפביתי ביבשת והבורגנות הבורה ביותר באירופה .... האזרח הממוצע הוא פושע מסוכן, מפלצת. הוא גזען, קולוניאליסט, מגנה של העבדות, של הבינוניות". בנאום יחיד הצליח לפגוע באיטלקים מימין ומשמאל, ובכל השאר שביניהם.

עם יציאת הסרט ב-1963 הועמד פאזוליני שוב לדין בגין "העלבת דת המדינה". ההתקפות באו מכל כיוון, ב-1962, בעיצומו של המשפט השלישי שלו בגין תקיפה מינית, הפיצה סוכנות איטלקית לעיתונות ניתוח פסיכולוגי של פאזוליני, שנכתב על ידי פרופסור מאוניברסיטת רומא. הדו"ח הגיע למסקנה כי "פאזוליני הוא פסיכופת יצרי. סוטה מין, הומו במובן המוחלט ביותר של המילה... אדם מסוכן חברתית". האומה הקתולית הזדעזעה על ידי הקולנוען הגאה שהצהיר בפומבי על אתאיזם.

אידיאולוגיה פוליטית, דת ומיתולוגיה קלאסית

בהפוך על הפוך, זו הייתה הכנסייה שתמכה בסרטו הבא, יצירת המופת "הבשורה על פי מתי", סרט על ישו הנוצרי. הסרט מתרחש בכפרים הפרימיטיביים והמרוששים של דרום איטליה. צוות השחקנים בעיקר איכרים מקומיים, והמצלמה של פאזוליני עוברת בשיטתיות - מצלמת את פניהם - מחפשת משמעות רוחנית בתכונותיהם הגסות. פאזוליני הרבה ללהק חובבנים, ואף בחר אותם על פי המראה שלהם. בסגנונו צורה של פואטיקת גופות ופנים - רוצה לגעת בגוף ובאנושי - יותר מאשר נגיעתה של הצורה הריאליסטית. הוא לא אימן את שחקניו ולא כתב שום דיאלוג מקורי, הטקסט של הבשורה בוטה וגס.

פאזוליני מדגיש את המרכיבים העל-טבעיים של הסיפור בכל הזדמנות אפשרית. המשיח שלו, סטודנט כלכלה, עלם ספרדי ומוזנח, פחות אלוהי מאשר פוליטיקאי רקוב, מקבץ את מאמיניו לא באמצעות ניסים, אלא בגילויים משכנעים לגבי העוול ואי צדק מעמדי. הוא משתמש במשיח הנוצרי כממחיש סבלם של האנשים בשורות התחתונות של החברה האיטלקית. במקום להביא את הקודש לשכונות העוני הוא הביא את שכונות העוני לקודש. פאזוליני ביקר בישראל בשנת 1963 לבדיקת צילומי סרט הבשורה, אך לבסוף החליט כי ישו שלו הוא אירופי וכי תנועת הקיבוצים התיעוש והחקלאות המודרנית מפריעים לו.

כמו הביקורת שלו על איטליה הנאצית הפשיסטית בסרט המיתולוגי "אדיפוס רקס" או ב"תיאורמה" עם צעיר יפיפה ושמימי, המאלץ משפחה בורגנית להתעמת עם ריקנות חייה; או בסרט "דיר חזירים", שבו שזורים שני סיפורים מקבילים על הנאציזם, סטיות מיניות וחבורת קניבלים בימי הביניים. זה המוות ואובדן האמונה באל קיים, שפאזוליני מזהה סביבו ומבקש לחזור אל החומר האורגני, הפראי והבלתי מרוסן, אל הטבעי והארצי. תסביכים אדיפליים, חרדת סירוס, שנאה/הערצת נשים, קומוניזם וקתוליות, פרוורטיות, הומוסקסואליות, אהבת אדם, פאזוליני לא מחפש את החד משמעי, אלא את האמביוולנטי ביחסו לכל נושאיו ומבקש מאיתנו הצופים לחשוב, לחשוב על נקודות שונות לדיון.

אחד הסרטים המטרידים שנוצרו אי פעם - וגם החשובים

"סאלו – או 120 ימי סדום" משנת 1975 הוא עיבוד למסך לספרו של המרקיז דה סאד, והוא אולי אחד הסרטים המטרידים והדוחים שנעשו אי פעם. גם אחד החשובים. הסרט מותח ביקורת חריפה על הפאשיזם והאידיאליזם, וטוען שגאולה מוסרית היא רק מיתוס. פאזוליני העביר את עלילת הספר לרפובליקה של סאלו, מדינת בובות פשיסטית בחסות נאצית. הגיבורים: נשיא, דוכס, בישוף ושופט דקדנטיים שמצווים על הצבא לחטוף נערים ונערות צעירים כפריים לאחוזה מבודדת.

בסצנות הפתיחה רואים את גופם העירום של צעירים וצעירות, יפים ויפות, מסודרים כמו בקר לשחיטה ונרצחים בשל איכותם, הנראות שלהם ומידותיהם. לאט לאט, בצורה מדוקדקת בורגנית ומסוגננת, מכריחים השליטים את קורבנותיהם להתקדמות מחרידה, יותר ויותר, של מיניות וגילוי עריות, לאונס והשפלות, החפצת צלם אנוש ושבירתה, אכילת צואה, עינויים, רצח, זה לא נגמר.

המנהיגים מציגים ספר חוקים משוכלל שנועד לשלוט ולארגן את טקסי האורגיות שלהם. "הכל טוב כשזה מוגזם", אומר אחד הגברים בשורת הפתיחה של הסרט. עונש על מין הטרוסקסואלי בהסכמה הוא אובדן איבר. בדומה לעונשין של אימפריות קדם על מעשים "מגונים". גישתו של פאזוליני אכזרית בדיוק כמו זו של המנהיגים. הסרט מנפץ באופן שיטתי את המוסר, החברה והפוליטיקה. אחת אחרי השנייה. השמחה היופי החושניות של גוף האדם - הם הראשונים שנופצו על ידי פאזוליני. כל פעולה דתית או רוחנית היא סיבה להוצאה להורג. אפילו קדושת המת נלעגת. לאחר שהקורבנות הושמדו ברצף של עינויים מחרידים, שנקבע בחצר הארמון, המצלמה עוברת חזרה למעלה, שם, ברגע של יופי מביך, שני שומרים פשיסטים צעירים מחבקים זה את זה ורוקדים לחי ללחי.

"120 ימי סדום" אינו רק גינוי לאידיאולוגיה רודנית, פשיסטית או נאצית, זהו גינוי למודרניות או לפוסט מודרניות, של עודף הצריכה ההמונית (הסצנה של חגיגות המשתה של צואה אנושית - התקפה על תעשיית המזון המהיר), של דת, של שלטון החוק, של בירוקרטיה, של שחרור מיני ושל מסורתיות מינית, של רצון חופשי ושל טוטליטריות, של חיים ושל מוות.

פאזוליני נרצח שלושה שבועות לפני הקרנת הסרט. גופתו המושחתת נמצאה בשדה, מחוץ לרומא, בנובמבר 1975. הוא הוכה שוב ושוב ובעודו עדיין חי, נדרס על ידי מכוניתו שלו. המשטרה הרומית קיבלה הודאה מזונת רחוב, בחור בן 17 בשם ג'וזפה פלוסי. פלוסי טען כי פאזוליני ניסה לאנוס אותו, וכי הוא הרג את הקולנוען והסופר המפורסם כהגנה עצמית.

למרות שפאזוליני היה הומו מוצהר עם מוניטין (מנופח תקשורתית) של טורף מיני, העדויות הוכיחו שרוב סיפורו של פלוסי היה מפוברק, כולל, באופן משמעותי ביותר, הקביעה שלו שהוא ופאזוליני היו לבד.

פאזוליני הקדיש חלק ניכר מעבודתו בחייו - סרטיו, רומנים, שיריו ועיתונאות - לעולם התחתון האלים של רומא, אותו חקר ממקור ראשון, הוא פלרטט עם הסכנה, עד שיום אחד, אולי הרחיק לכת מדי ונרצח. איש שמאל מובהק, הומו מוצהר בתקופה בה זה היה רחוק מלהיות מקובל. אהב וגם בז לאינטלקטואלים ולמודרניסטים. רוצה להתקרב לאדם הפשוט ולאדם הפשוט יותר מהעבר. יוצר עם עיני בז ותפישה חדה של התרבות והטבע האנושי, בעל ידע עצום שמנסה להתחבר דווקא לבני המעמד שהידע נגזל מהם.

כסופר ומשורר נמשך לדיאלקט של שכונות העוני, בהן אהב לחיות ולהסתובב, גם כשהיה אחד האמנים המוערכים ביותר באירופה בכל התחומים. מרדן בנשמתו, אבל גם אמן ששאף לראות את האנושי והיפה בכל אדם. אמן המאוהב ומהלל את האמונה ואת מקומו של ישו, אבל ברוב סרטיו התסיס את הכנסייה, ישו שלו הוא כלי להבנת האדם הפשוט ולא קדוש מורם מעם. ישו יכול להיות סרסור וגם זונה.

>> עוד במדור "המתרוממים": הגאון שהוציא את המיניות מההומוסקסואליות