>> הצטרפו לקבוצה של גאווה בפייסבוק
בשנים האחרונות אנחנו עדים לתהליך מואץ ומרתק של מיפוי הגנום האנושי. השבוע נוכחתי לגלות שבמרבית האוניברסיטאות הנחשבות ואפילו במכון ויצמן שלנו שיצא לי לבקר בו בשבוע שעבר יש מחלקה שלמה שתפקידה לבדוק מה גורם לנטייה המינית שלנו להתעקם טיפה ימינה ולהעדיף יחסים שלא כדרך הטבע.
החוקרים שם מכנים בחדווה את מושא המחקר בתור "כרומוזום הגיי" (אמיתי לגמרי!) ומנסים כבר שנים להבין אם חוץ מהעובדה שאנחנו אוהבים להשתמש בישבן שלנו בצורה דו צדדית ומביעים סלידה קשה מהחור השחור הנשי - האם יש לגן החמקמק הזה השפעות נוספות
החיים הם לא בדיוק מה שהבטיחו לנו
מודה שכשמעתי את זה, ההומו שבתוכי רצה לעצור את ההרצאה ולהסביר לכל הפרופסורים הזקנים שמכלים את תקציב המחקר שלהם, שהדבר הזה קשקוש מטורף. אז נכון שיש לא מעט קלישאות אבל על כל מקבץ הומואים שסובלים מחיבה עזה למיוזקלס, עופר ניסים וזארה, תמיד אפשר למצוא כמה סטרייט אקטינג תורניים שמצטלמים בגריינדר בסנדלי שורש ומדברים על כמה שהם מעריצים את בית"ר ורק במקרה הם גם אוהבים בנים. תסכימו איתי שלא מדובר פה באיזה תכונת אופי מובהקת
אבל דווקא כשחזרתי הביתה בערב ובחנתי לעומק את כל ההומואים שאני מכיר, מצאתי שיש חוט שמצליח לקשר את כל החברים שלי ועל הדרך גם לדפוק אותם מנטלית: אנחנו חולמים בגדול.
אל תבינו אותי לא נכון. גם אני מפנטז לפעמים על הפנטהאוז הניו יורקי, ירושה בלתי צפויה שתסדר אותי כל החיים וזוגיות מושלמת עם אריק מ"דם אמיתי", אבל אפשר להגיד שברור לי שהמציאות שונה לגמרי. מהצד השני ואם להיות לגמרי כנים, אפשר להגיד שהאסימון הזה לא נופל בצורה נפוצה מידי בחבורת ההומואים שסביבי: בין אם מדובר בא' ששינה את החיים שלו מהקצה לקצה ועזב עבודה קבועה ומכניסה, חברים ומדינה לטובת הפנטזיה שעשרות ילדים תאילנדים ממתינים בצד השני עם הצעות למסאז' יומי או ד' שלקח את הקיצוניות השנייה ומעדיף לחכות ולא לתת הזדמנות לכלום עד שתגיע הזוגיות הזו שנראית כמו בסרטים של דיסני – מסתבר שהמציאות היא כלבה חסרת רחמים שאוהבת לשבת משועשעת למראה ההומואים המוזרים האלה שבטוחים שהחיים הם בדיוק מה שהבטיחו להם בספר.
הציפייה הזו להגשמת החלומות הגדולים היא מה שגורם לדור שלם של הומואים לגדול לתוך מציאות של המתנה לאיזה ג'וקר ערטילאי שישנה את הכל מהקצה לקצה במקום לנסות ולהפיק משהו טוב כלשהו מהקלפים הלא משהו שכולנו מקבלים. קהילה שלמה תקועה שמתאבדת על חלומות בלתי אפשריים או תקועה על ניוטרל ופתאום נראה לי שזה נובע בדיוק מאותה קבוצת גנים דפוקים.
בשישי האחרון, שירי מיימון עלתה על בימת ה-3Some והקדישה לקהל אדיר של הומואים מרוגשים את השיר "אין לי אהבה קטנה לתת לך". מחשבות הכפירה שהכניס בי הביקור במכון ויצמן גרמו לי לוותר על דקלום שיכור של השיר בקול הרד בול וודקה שלי לטובת הסתכלות צינית על ההיסטריה מסביב. מאות הומואים שהגיבו למחווה הזו בעיניים מצועפות כאילו הם מצולמים בלי ידיעתם לדוקו-ריאליטי סטייל "מחוברים" ושממש עוד רגע קטן ההפקה תתערב ותכניס את גבר החלומות והפרס בשווי מיליון שקל.
באותו רגע הגעתי לשתי מסקנות מהותיות על החיים: יש בהחלט מצב שהקשקוש הגנטי הזה אחראי על יותר קצת יותר מהשריטה המובנית שלי סביב פטמות של שחיינים ותחתוני ספידו שהושיבה אותי לרייר קיץ שלם לרייר מול האולימפיאדה ולא מתוך חיבה יתרה לשידורי הספורט של ערוץ אחד. אבל חשוב מזה - מה בעצם כל כך רע באהבה קטנה?
Swedish House Mafia - Don't You Worry Child feat. John Martin
אי אפשר לסיים את חודש אוגוסט בלי סינגל חדש של הסווידיש האוס מאפיה שיהפוך רחבות ויהיה להמנון הקיץ הרשמי והופך הרחבות של העיר והנה אפשר מהשבוע לסמן וי גם על זה – סינגל חדש נולד.
הגאונים האירופים משחזרים שוב את מתכון הווקאל סטייל קולדפליי החצי-מתוחכם ומעורבב היטיב עם מלודיה שגם אם ממש תתאמצו – אין מצב להתנגד אליה. אם ללמוד מההיסטוריה, אפילו בגלגל"צ יודעים לאמץ את הלהיטי קיץ שלהם (Save The World, One) מתוך ההבנה שבפאקינג קיץ התל אביבי יותר מידי חם בשביל לחפור רק על רוק ישראלי בועט ועל ההפצצה המתקרבת באיראן.
אגב, אקסוול שהוא במקרה מתפקד כאחד מהיוצרים השוודים ביקר בחמישי שעבר בגני התערוכה בהופעה שהצליחה להיות סולד אאוט כבר מלפני שבועיים ובסבירות גבוהה אחראי על ההאנגאובר שאני חווה בזמן שאתם קוראים את זה.
אז אולי בפופ העולמי אנחנו בקושי מצליחים לגרור לפה אמנים רלוונטיים מסוג המדונה (וגם זה אחרי ששלחנו הרבה יהודים אמריקאים טובים לאכול לה את הראש עם לימודי קבלה), אבל בכל מה שקשור למוזיקת ההאוס – אנחנו בהחלט מעצמת הופעת שבתדירות של פעם בחודש מצליחה להפוך את החניון של גני התערוכה לפח מחזור של בקבוקי פרפקט ופחיות בלו זולות.
Mattyas - Mi Amor Eran Tubul Remix
הדיג'יי והיוצר המקומי ערן טובול התחיל את קריירת התקלוט שלו די בטעות כשהחליף בפעם הראשונה דיג'יי שהבריז ממסיבה קטנה בצפון והתאהב במקצוע ברגע. משם הדרך לקריירה ורודה וחובקת עולם הייתה קצרה ביותר מהסיבות הטבעיות ביותר: הבחור מייצר האוס קומוניקטיבי ומסחרי שמתחברים אליו משמיעה ראשונה ובהחלט למד משהו מהספר של עופר ניסים ושות'.
הוא כמובן מתקלט בכל הליינים הנכונים בחיפה ובתל אביב והכי חשוב: עובד בזמנו החופשי על סיקס-פק מה שמשלים חוסר מהותי בכמעט כל תקליטני הקהילה הגאים שאוהבים כל כך להתעסק בסאונד ולא בלוק – הוא הראשון שמוריד חולצה ונראה סקסי בדיוק כמו הקהל שמולו.
בואו נגיד שבמסיבות הקהילתיות שידועות בהורמונים משתוללים (בצורת טבעיות יותר ופחות) – העובדה שבא לך לעשות את הדיג'יי היא תמיד בונוס נחמד. לפני שבועיים, ערן הוציא סינגל חדש ומקפיץ ביחד עם ווקאליסט מבטיח בשם מטיאס וכצפוי הצליח להשתחל לפלייליסטים הכי נכונים של מסיבות העיר. סביר להניח שגם אתם שמעתם את השיר ולא ידעתם של מי הוא ומאיפה להוריד אותו – ובדיוק בשביל זה הרי נולד ה"מיקסר", לא?