הם התחילו כשלושה מפיקים - די ג'יי אחד שחבר לזוג בנות (שכבר הספיק להיפרד), עם ניחוח של ז'אנר מוזיקלי חדש ורצון ליצור משהו אחר ושונה בסצינת חיי הלילה של תל אביב. התוצאה - ADD, אחת מ-20 מסיבות המאש-אפ המתקיימות כיום בעולם, ונחשבת לאחת מהיותר גדולות בז'אנר, שפונה לקהל מולטיסקסואלי. כלומר, כל מי שאוהב מוזיקה. מאז חלפו כבר ארבע שנים, ובשישי הקרוב הם יחגגו יומולדת לליין בהפקת ענק באומן 17.
"רציתי להתחיל ליין מסיבות וחיפשתי קונספט", מספר רותם X מאירי, הצלע הגברית בחבורה. "הרעיון למסיבת מש-אפ הגיע למעשה מחבר, ושם הליין הגיע בכלל מאדם שלישי - חבר אמריקאי שביקר בארץ, שמע את המש-אפים שעבדתי עליהם בהתחלה וסינן את המילים '!This music is so ADD', וככה נולדו השם והסיסמא 'הכינו את הריטלין'. אחרי כמה חודשים פגשתי את מאיה יעקובסון בבלוק הישן, חילקתי לה פלייאר והיא סיפרה שהיא מכינה משאפים - דבר נדיר מאד בזמנו. הקליק היה אוטומטי ומאד מהר היא הצטרפה בתור שותפה ואחריה גם לואיז גרין, שהיתה אז בת זוגה. הסלוגן של המסיבה נלקח מעמוד באתר 'בוטי', ליין המאש-אפ הראשון בעולם ומקור ההשראה שלנו, וככה נולדה הסיסמא - Music for the ADD Generation".
הליין, שהתארח בהתחלה בברים קטנטנים, התחיל לגדול ולגדול למרות ספקות לא קטנים מהסביבה: "'מה זאת המוזיקה הזאת', 'זה בחיים לא יעבוד', 'זו מוזיקה לחרשים' הן רק חלק מהתגובות שקיבלנו", מספר מאירי. "למסיבה השניה של הליין, שהתקיימה באיזה בר קטן, הגיעו שבעה חברים שלי. קיפלנו את הציוד בחצות וחצי והלכנו הביתה. זה הערב היחיד של הליין (טפו טפו) שאני יכול להגדיר חד משמעית כ'נפילה', כי אז הגיע פרק המש-אפים ב-glee ומאז הכל נראה אחרת".
מה השתנה מאז?
"מידת ההצלחה של המסיבה והשם שהצמיחה, בשילוב תקשורת שנוצרה ביני ובין יוצרי מאש-אפ נודעים על רקע יצירות מוזיקליות אישיות, נתנה את הבמה לשיח מקצועי ביננו לבין יוצרים עולמיים. מהר מאד התחברנו כולנו אל צמרת קהילת הדי ג'ייז ומפיקי המאש-אפ הבינלאומיים, וההזמנה להגיע ולתקלט בתל אביב התקבלה ברצון רב עד מפתיע וסקרנות גדולה. לשמחתנו, כל סט אורח שהתנגן באיי.די.די הסתיים בהתרגשות אדירה מצד הדיג'יי האורח (והיו גם כאלה שהזילו דמעות) ובתגובות חמות ונסערות, בעיקר בגלל האנרגיות של הקהל הישראלי, שהיווה עבורם חוויה בלתי נשכחת".
המסיבות שלכם בעצם פונות לקהל שאפשר להגדיר אותו כבעל הפרעות קשב וריכוז - מאיפה זה נובע?
רותם: "אני חושב שכל אחד הוא בעל הפרעת קשב וריכוז ברמה כזו או אחרת, גם אם לא באופן רשמי ומאובחן. אנחנו פשוט מעודדים אותם 'לצאת מהארון' ולהכיר בזה. את אלה שכן מאובחנים אנחנו כמובן מחבקים ומכניסים חינם למסיבה, בתור העדפה מתקנת".
מה סוד ההצלחה שלכם, לדעתכם?
לואיז: "המאשאפ של הקהל - היכולת לגרום להומואים ולסביות להיות באותו חלל בלי להתלונן על כך. לקח זמן עד שאנשים קלטו את הקטע, שיתוף הפעולה בין שלושתנו הביא ליין מסוג אחר וחדש, שבו אנשים באים בעיקר כדי לרקוד ולהנות ופחות כדי לחפש זיון או סמים. כמובן שאם מוצאים אז אחלה, אבל לכל לסבית יש חבר הומו אחד לפחות, וסוף סוף נוצר מקום שאליו יכלו לצאת יחד, בלי להרגיש במיעוט".
מאיה: "בתור מפיקים שהם גם יוצרים, התשובה היא גם עבודה קשה וגם כישרון. אנחנו שלושה אנשים, ולכל אחד יתרונות ייחודיים שממנפים את הליין קדימה, וחסרונות שמקבלים חיפוי אחד מהשני".
שלושה במסיבה אחת
אכן עושה רושם החיבור המיוחד בין השלושה הוא הדבק שמחזיק את הליין יחד ומעיף אותו קדימה, והקו הדק שעובר שם בין חברות למשפחה לחיים כבר מזמן התנתק. לכאורה, הם בכלל לא אמורים להסתדר. מאירי מגיע מרקע ריאלי - הוא למד מתמטיקה באוניברסיטת תל אביב אבל פרש באמצע התואר בגלל, כמה מפתיע, הפרעות קשב וריכוז ("מעולם לא החזקתי במסגרת לימודית יותר מדי בגלל זה, אפילו לא ביסודי"). כיום הוא שותף בסטארט-אפ בתחום המטבעות הוירטואלים (ביטקוין), לומד זן-בודהיזם בקמפוס ברושים ומשתדל לשבת במדיטציה מדי בוקר וערב ("מה שבעיני רבים נראה קצת מוזר, אבל זה הכי עוזר לשמור את האיידידי תחת שליטה").
יעקובסון וגרין, לעומתו, באות מרקע צבאי לחלוטין: מאיה שימשה בעברה סמב"צית וקצינה במטכ"ל, וכיום מתפקדת כסרן במיל' שנקראת לשרת מספר ימים בשנה ("תחת אורות פלורוסנט של משרדים שקטים ומבצעיים במיוחד"). לואיז היא בכלל מושבניקית במקור ("אבל אני בתל אביב מגיל 21"), ששירתה ביחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין ("אני בעד צבא באופן כללי, אבל פחות בעד הצבא בשטחי הכיבוש - נראה לי דבילי לגייס אלפי חיילים כדי לשמור על התנחלויות באזורים מחוץ לקו הירוק"). כיום היא צלמת סטילס, וידאו, עורכת וידאו ומפיקה ליין שבועי (קראק-בבר הדלי).
איך שלישייה שהכילה פעם זוג נשארים חברים? זה לא העיב על הקשר?
לואיז: "מאיה ואני חלקנו חיים משותפים במשך שש שנים, אבל לא ראינו שום סיבה לפרק אותם רק כי החלטנו לא להיות זוג יותר. המשכנו להיות חברות טובות ויש בינינו אהבה גדולה. אנחנו עדיין מדברות בטלפון כמעט כל יום, מתייעצות אחת עם השניה בהחלטות חשובות, ויוצאות יחד כדי להתחיל עם בחורות (בשבילי, מאיה כבר תפוסה). כמה חודשים אחרי הפרידה כבר הייתה לנו נסיעה לברלין שבה התארחנו כליין A.D.D במסיבת בוטי העולמית".
מאיה: "זו הייתה פרידה נטולת מתחים מעיקים וקונפליקטים שבאה ממקום שלם. עצוב כמובן, אבל שלם. אני חושבת שזו הסיבה המרכזית שאפשרה לנו להמשיך את העשייה המשותפת באיי.די.די באופן חלק יחסית מיד לאחר מכן. היו רגעים מוזרים בטירוף, ללא ספק, כמו האיי.די.די הראשון אחרי הפרידה, בו הערב מסתיים וכל אחת הולכת לישון בדירה משלה ('איך זה שאני לבד עם התיקים?!'). אבל המוזרות היתה נחלתו של פרק א' בפרידה והזמן תיקתק את שלו. אנחנו מאד קרובות, אני שרופה עליה, והתקשורת הטובה בין שתינו לא נפגמה".
רותם: "אני חושב שאם יש מטרה משותפת ומכנה משותף חזק ומשמעותי כמו ADD, אפילו פרידה כזאת לא תצליח לפרק את זה. אני לא מרגיש שזה העיב על הקשר, אבל זה בהחלט היה מוזר בהתחלה - הרגשתי כמו הילד במשפחה ששני ההורים התגרשו, וקיבלתי מלא מתנות וצומי".
לא קשה לשלושה אנשים לנהל מותג אחד?
רותם: "כשיש שלושה אנשים תמיד יעלו ויכוחים, אבל הפלוס בשלושה הוא שתמיד יש שובר שיוויון".
גירוי גבוה מהרגיל
מה קורה בימים לפני הפקה גדולה? יש הכנות מיוחדות? טקסים אישיים להרגעה?
לואיז: "זו כבר מכונה משומנת, אז אני די רגועה. הפחד הכי גדול שלי הוא שמאיה ורותם יאחרו ואני אצטרך לנגן במקומם".
רותם: "בשנים הראשונות הייתי בשיא הלחץ לפני כל מסיבה, בעיקר ביום המסיבה עצמו, ברמה שאין מה לדבר איתי ואין לי זמן לנשום. לאחרונה הצלחתי להרגיע קצת את העניינים ואני אפילו מצליח להגיע למועדון ולשבת על איזה דרינק ברוגע (שנמשך בדיוק 17.5 שניות)".
מאיה: "השעות שלפני המסיבה והכנות לסט הן סשן מענג וקבוע. זה אני עם עצמי, השקט והיצירה, בתוספת המינון המדויק של סטרס-טרום-מסיבה מהסוג הבריא והמקדם. אני מסננת את מאגר השירים שהורדתי בשבועות שלפני, סוללת כיוון, מתחברת נטו ליצירה ונהנית מכל שניה".
איך נראה הבוקר שאחרי?
לואיז: "אנחנו תמיד הולכים עם הצוות ששרד את הלילה לאכול לפני השינה. אחר כך לישון, להתעורר כמה שעות אחרי, לנקות את הבית, לאכול ארוחה טובה ולהמשיך לשתות".
מה שותים?
לואיז: "בושמילס בצ'ייסר, ג'ין טוניק בלונג דרינק".
מאיה: "וודקה טוניק עם פרוסות לימון".
רותם: "וודקה, ספרייט, מיץ לימון, נענע. אבל אני לא יכול להחזיק אלכוהול, אני נופל אחרי 2-3 דרינקים".
אם אתם נוגעים כל פעם בהצלחה, למה לא לעשות את המסיבות לעיתים תכופות יותר?
רותם: "הסגנון המוזיקלי שלנו מציב גירוי גבוה יותר מהרגיל - אנחנו מנגנים קרוב ל-350 שירים בערב, פי כמה מכל מסיבה רגילה. זה קצת כמו סם, וכמו כל סם גם לזה יש מינון יתר. אנחנו חושבים שהמינון של איידידי הוא מצוין בדיוק כפי שהוא, וזה מה שהופך אותו למיוחד, כמו גם את הקשר עם הקהל. וכמו בכל קשר טוב, צריך לפעמים לדעת לקחת הפסקה, ולכן עכשיו אנחנו יוצאים לחופשה ארוכה בתקווה לחזור במתכונת חדשה, עם מלא חומרים חדשים ומרעננים".
אם היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, הייתם עושים משהו שונה?
לואיז: "לא, הכל אותו דבר רק מהר יותר".
מאיה: "בתור אחת ששואפת לשלמות, הייתי נוגעת ככה פה ושם בקטנה עם היד ומשטיחה בליטות קטנות שמפריעות לי בעין. אבל לא הייתי משנה שום דבר מהותי, לחלוטין לא".
רותם: "הייתי עושה את זה שוב. אותו דבר ממש".