אני גדלתי במשפחה של תולעי ספרים. פעם בטיול משפחתי לסן פרנסיסקו, נכנסנו לסניף הדגל המקומי של ברנס אנד נובל (יהיה זכרה ברוך), סניף עצום מימדים שהשתרע על שלוש קומות. במשך כל היום כמעט התרוצצו כמה מבני המשפחה בין מדפי הספרים הבלתי נגמרים, ואחרי מספר לא מועט של שעות, כשנגזר עלינו ללכת, נאלצנו להיפרד גם מסכום לא מבוטל של דולרים. אבא שלי, איש חכם שמעולם לא גילה סבלנות יתרה לקריאת ספר ("תקריאו את התקציר, זה מספיק"), התרגז על חוסר ההיגיון בקניית ספרים כה רבים וכבדי משקל דקה לפני החזרה לארץ ("אבל מה יהיה עם המשקל של המזוודות", הוא זעק).
בקיצור, במשפחה שכזו, זה לא צריך להפתיע אף אחד (בטח לא אותי) שחלק מהרגעים המכוננים ביציאה מהארון שלי התרחשו סביב ספרים וחנויות ספרים. היתה את הגיחה ההיא לחו"ל "שבמקרה" בה התגלגלתי לחנות ספרים עם דגל גאווה בכניסה, ו"במקרה" הסתובבתי בה שעות פעורת פה. התרגשות רבתי אחזה בי כשעמדתי בדוכן לשלם (האם הוא ידע עליי?) את אחד מהספרים הגאים הראשונים שלי, Fun Home של Alison Blechdel, ספר שגרם לי להזיל יותר מדמעה אחת או שתיים.
ספרים השפיעו על לא מעט מאתנו בתהליך היציאה מהארון, ועזרו לנו למצוא מפלט מהעולם הזה שלעיתים נדמה שאנחנו לא קיימים בו. בין המילים ובין הדפים חלקנו מצאנו אישוש לכך שאנחנו בעצם כן קיימים, ואולי השד לא כזה נורא. אז לכבוד שבוע הספר וחודש הגאווה, החלטנו במאקו גאווה לבחור את הספרייה הגאה:
הלשון האבודה של העגורנים / דיוויד לויט
(הבחירה של אביעד קיסוס)
אנשים צעירים שיקראו היום את "הלשון האבודה של העגורנים" יתקשו להזדהות עם הסיפור של פיליפ, הגיבור שיוצא מהארון בניו-יורק של שנות השמונים, ואולי טוב שכך. סיפור עצוב, מחניק ועם מעט מאוד תקווה, שעדיף לקרוא כמעין רומן תקופתי על חיי ההומואים של פעם, ולא לחפש בו תשובות.
דיוויד לויט כותב על בן ואב המתמודדים עם נטיותיהם במקביל, וגם על הטרגדיה של פער הדורות, שמרחיקה אותנו מהורינו בחיפושינו אחר זהות ואושר, והופכת אותנו למעשה לדוברי שפה זרה. אחד הספרים הכי שוברי לב וחכמים שקראתי, ואם הייתי יודע בזמנו שהחיים יהיו יפים יותר כשאגדל, אולי גם לא הייתי בוכה בגללו כל כך הרבה (אביעד קיסוס).
Fun Home: A family tragicomic / Alison Bechdel
(הבחירה של אילנה זפרן)
בספר הזה, שמתאר את התבגרותה של המחברת בצילו של אב שמתגלה לה בדיעבד שהיה הומו, קופצת בצ'דל קפיצת ראש מרשימה אל מי המיינסטרים לאחר הרבה שנים בהן שיכשכה במי הביצה הלסבית עם סטריפ הקומיקס הבועט "Dykes to watch out for" (שרוכז בספר מומלץ בפני עצמו - The Essential Dykes to Watch Out For - ג.פ). בצ'דל מצליחה להביא תכנים להט"ביים אל קדמת הבמה (הספר אפילו עובד למחזמר בברודווי) בצורה יצירתית, עמוקה, נוגעת ללב ומעל הכול - בקומיקס, מה שהופך את הספר, לפחות בשבילי, לדי מושלם (אילנה זפרן).
דודה פרהומה לא היתה זונה / יוסי אבני
(הבחירה של אמיר אוחנה ויניב ויצמן)
הספר הלהט"בי שהכי השפיע עליי היה "דודה פרהומה לא היתה זונה" של יוסי אבני-לוי. קראתי אותו כשיצא, זמן קצר אחרי שחוויתי פרידה כואבת בעצמי. הכתיבה הסוחפת של יוסי, סיפורי הילדות המתובלים בריחות התבלינים מבית אמא, סיפורי האהבה המשכרים והכאב שנלווה אליהם, הוציאו ממני הרבה רגשות בתקופה שהייתה עבורי לא קלה. היה קשה לי להיפרד מהספר גם אחרי שסיימתי לקרוא אותו (מהר מאוד, כי הוא באמת כתוב מצוין) וחוויתי שוב ושוב את הדברים כשקראתי בו פעמים נוספות. בזמנו, יוסי היה בארון וכתב תחת שם עט - כשאינו מוכר לציבור ופניו אינן גלויות. באחד מסופי השבוע הזדמן לי להגיע לקארפה דיאם, אחד הפאבים הקהילתיים בזמנו, וחבר הכיר לי מכר שלו. אחרי שיחה קצרה, אמרתי לו "זה אתה" - ומיד הסברתי שאני כל כך מכיר אותו שלא יכולתי שלא לזהות. היום יוסי הוא שגריר ישראל בבלגרד, וחבר טוב ואהוב שלי (אמיר אוחנה).
ספר שמדבר בצורה הטבעית ביותר על זוגיות, אהבה, ופרידה בין שני גברים. תוסיפו לזה גם את תל אביב ואת ההוויה התל אביבית ותקבלו רומן מקסים שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו (יניב ויצמן).
מניפסט החלאה / ולארי סולאנס
(הבחירה של אפרת טולוקובסקי)
הספר הגאה הכי טוב בעיניי הוא "מניפסט החלאה" של ולארי סולנס (1936 - 1988): לסבית, א-מינית, תוצר של גילוי עריות מצד אביה והתעלמות מצד אימה, רוח רפאים ספרותית של תקופתה, עיתונאית לרגע ומחזאית להשכיר, שזכתה להיות חלק מחבורת אנדי וורהול הצבעונית של שנות השישים, ושלא החמיצה גם את ההזדמנות להיכשל בניסיונה להתנקש בחייו ולהיכלא.
בדיעבד, סולאנס הייתה חלוצת חשיבה פילוסופית, שדבריה העמידו ביקורת על ההגמוניה החדשנית ביותר של השיח הפילוסופי לתקופתה היא. באופן לא מפתיע, מקומה נפקד מרשימת הגברים, שזכו לתהילת עולם. ולארי זיהתה בגופה ובנפשה את החשיבה הפאלוצנטרית שנמצאת בבסיס החשיבה ה"מערבית". "מניפסט החלאה", שיצא לאור ב-1967 בהוצאה עצמית, הוא ספר רדיקלי, שופע ניסוחים מגמתיים, חדים כתער, שחושפים את השרירותיות של החשיבה הפטריארכלית ואת המונופול הבלתי מעורער שלה על עצם הגדרת המציאות: "מרבית הפילוסופים [...] מכנים את המצב הגברי בשם "המצב האנושי"; מציגים את בעיית האפסיות שלהם הממלאת אותם אימה, כדילמה פילוסופית". מבחינתי, מניפסט החלאה הוא רצפה הכרחית לכל קריאה עתידית (אפרת טולוקובסקי).
היינו יכולות לנסוע / מעיין רוגל
(הבחירה של מיכל שר)
ספרים וסרטים היו המפלט היחידי שהיה לי לברוח לעולם הלהט״בי שכל כך סיקרן אותי. ספר הביכורים של מעין רוגל ״היינו יכולות לנסוע״ מספר סיפור על אהבת נשים בצל מחלת הסרטן והרצון שהוא מעורר לחיות היום ולחיות עד הסוף. גילוי נאות - מעין היא חברה יקרה והסיפור נכתב בהשראת זוגתה שהיתה חברתי הטובה קרן דולב ז"ל - עבורי ״היינו יכולות לנסוע״ שומר חתיכות קטנות מקרן ומקדש אהבה גדולה של שתי נשים תחת איומי החיים (מיכל שר)
עגבניות ירוקות מטוגנות / פאני פלאג
(הבחירה של זהורית שורק)
"הערצתי את רות' על האומץ שהיה לה, לקום ולעזוב כך. זה הצריך אומץ של ממש באותם ימים, לא כמו היום, מותק. אז, אם היית נשואה, נשארת נשואה" (עמוד 170). את הספר הזה קראתי המון פעמים. ועדיין הסימניה נשארה נעוצה בעמוד 170.
בשאר העמודים מסופר על אוולין קאוץ', אישה בת 50, אפורה מרירה (ולא לסבית) המגיעה לביקור בבית אבות ופוגשת את ניני ת'רדגוד הגרה שם. זו האחרונה מספרת לה סיפור חיים שהתרחש בין שנות ה-30 וה- 50 של המאה הקודמת. אוולין מקשיבה לסיפור נשי עוצמתי הכולל מערכת יחסים חושנית (מי אמר מלחמת אוכל ולא קיבל?) בין אידג'י לבין רות' הנשואה (זאת מעמוד 170). סיפור האהבה מתרחש סביב בית קפה אשר מנת הדגל שלו הן עגבניות ירוקות מטוגנות. הסיפור על אידג'י, בחורה הבועטת במוסכמות, הלבושה "כמו גבר", נוהגת במכונית "כמו גבר", מתנהגת "כמו גבר" משפיע על אוולין לשנות את חייה האפורים ולהכניס אליהן משמעות. יותר מזה אני לא צריכה (זהורית שורק).
Kate Bornstein, Gender Outlaw
אמה ויגואר / אריקה פישר
(הבחירה של רעות גיא)
אמה ויגואר היה אחד הספרים שהכי התרגשתי לגלות. זה סיפור אהבה אמיתי שהתרחש על רקע השלטון הנאצי בברלין של תחילת שנות ה- 40 בין לילי וסט עקרת בית גרמניה שנשואה לחייל נאצי, ואם לארבעה (אמה), אשר אספה לביתה את פליצה שרגנהיים (יגואר) יהודיה צעירה כבת 20 שכותבת שירה. הספר מגובה ביומנים, מכתבים, תצלומים ומסמכים שאספה אריקה פישר במהלך התחקיר שערכה לספר המתארים מערכת יחסים יצרית וחסרת מעצורים. ל'אמה ויגואר' יש ערך רב לא רק כרומן לסבי אלא בעיקר מבחינה היסטורית וחברתית, אמה ויגואר הן גיבורות חתרניות בכל קנה מידה, הן עושות בדיוק הפוך ממה שמצופה מהן כל הזמן וזה כל היופי בהן. (רעות גיא).
תמונתו של דוריאן גריי / אוסקר ווילד
(הבחירה של יונתן למזה)
"בחיים לא הייתי חושבת שהספר הזה הומואי, מי חשב על הדברים האלה בזמנו", כך אמי אמרה לי כשסיימתי לקרוא בצעירותי את "תמונתו של דוריאן גריי". אבל אני כבר ידעתי את מה שאלמד היטב על בשרי מאוחר יותר עם המעבר לתל אביב – זה ספר לה"טבי במיטבו המתאר את ההערצה שיש לקהילה לנעורים נצחיים. בעוד דוריאן גריי נשאר מבחינה חיצונית יפה תואר, בפנים הוא נרקב מרגע לרגע עד למוות היחיד שאפשרי. רק לאחר מכן שיטוט באינטרנט אישש את תחושותיי, רק סופר שניהל בעצמו רומנים עם גברים וזונות ממין זכר היה יכול לחשוב על עלילה שכזו ובעיקר ללמד גם נער הומו בארון שיש בחיים יותר ממטריצה של קוביות באפליקציית היכרויות שבה אוסף אינסופי של קוביות. (יונתן למזה)
בחירות המערכת:
הנה אני מתחילה / יהודית קציר
יהודית קציר היא אחת מהסופרות הסטרייטיות היחידות כאן ברשימה, ואף על פי כן, היא כתבה את אחד מהספרים היותר אהובים על ידי נשות הקהילה. לא מעט מאיתנו קראו לראשונה שבעצם דווקא אפשר לנהל מערכת יחסים בין שתי נשים בספר הזה, שמתאר את מערכת היחסים בין ריבי למורתה, מיכאלה, בחיפה של סוף שנות ה-70. הרומן עצמו הוא אולי לא שגרתי ומעורר תהיות (בכל זאת - רומן בין מורה בת 26 והתלמידה בת ה-14 שלה), אבל הספר עצמו הוא כנראה אחד מהספרים הכיפיים והמעניינים שנכתבו בעשורים האחרונים בעברית.
סיפור ורוד / אילנה זפרן
אצל להט"בים רבים מגיע השלב הזה בתהליך היציאה מהארון, שהעיניים נפקחות ופתאום אנחנו רוצים לדעת ולראות הכל: לראות את כל הסרטים, הסדרות, לדעת בדיוק מי "איתנו" ומי "משלנו", ומה זה בעצם סטוונול, מתי בוטל חוק משכב זכר, מתי דנה אינטרנשיונל זכתה באירווזיון, מתי אלן דג'נרס יצאה מהארון בתוכנית שלה, ובקיצור, איך הגענו עד הלום. אם חשקה נפשכם לכסות במהירות ובתמציתיות את כל הפרקים הקשורים לתולדות ישראל, 'סיפור ורוד' זה הספר בשבילכם. הספר הזה מגולל במילים וציורים, את ההיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל, שהיא בעצם גם ההיסטוריה שלנו, לצד היציאה מהארון של זפרן. ספר חמוד שמקשר בצורה מקסימה בין האישי לפוליטי (שזה גם סה"כ הסיפור של כולנו) ושאתם יכולים לקרוא בתואנה של הכנת שיעורי בית לקורס "היסטוריה מקומית א'".
Middlesex / Jeffery Eugenides
את כמות הספרים שנכתבו מנקודת מבטם של אינטרסקס אפשר לספור על יד אחת. מתוכם, אנחנו יכולים לדעת בדיוק כמה עשו זאת בצורה כל כך מהממת ורגישה ועוד זכו על זה בפרס פוליצר: אחד. על פניו, הספר מגולל את סיפורה של משפחה לאורך שלושה דורות והמוטציה הגנטית שגרמה לכך שהדמות הראשית תיוולד אינטרסקס, אבל אל תתנו לתיאורים האלה לבלבל אתכם: מדובר באחד הספרים המרגשים שנכתבו, ואם תבואו אליו בראש פתוח הוא יישאר איתכם הרבה אחרי שתסיימו את המילה האחרונה שבו.
תפילה לבובי / לירוי ארונס
'תפילה לבובי' יהיה אחד הספרים הכי עצובים שתקראו אי פעם. בובי גריפית' הוא לכאורה נער אמריקאי רגיל שגדל בשנות השמונים במשפחה נוצרית אוהבת, חוץ מהעובדה הקטנה הזו: הוא הומו. אחרי שהוא יוצא מהארון בפני משפחתו, אמו, נוצריה אדוקה, בטוחה שעם קצת יותר אמונה דתית בובי 'יתרפא'. בגיל 20, אחרי שנואש מהסיכוי שלו להיות 'נורמלי' הוא מתאבד. הספר, שמבוסס על יומניו האישיים של בובי, מתאר את ההשלכות של ההתאבדות של בובי ואת ההתדרדרות של בובי. הספר נוגע באחת הבעיות הכואבות ביותר, בעיה שגם בימינו, עם כל ההתקדמות במצבה של הקהילה הגאה, לא נפתרה: הקשיים העצומים עמם מתמודדים בני נוער בתהליך היציאה מהארון, ובייחוד אלו שנולדים בתוך קהילות אדוקות או מסורתיות יותר.
Orlando / Virginia Wolf
כמעט כל אחד מהספרים של וירג'ניה וולף היה יכול להיכנס לרשימה כזאת, אבל הספר 'הכי להט"בי' של וולף, הוא ללא ספק אורלנדו. אורלנדו, סיפורו של משורר שחי במשך 400 שנה, מקצתם כגבר ומקצתם כאשה, הוא אחד מהספרים פורצי הדרך בספרות האנגלית והמערבית. הספר שנכתב ב-1928, הוא אחד הספרים הראשונים שבוחנים סוגיות של מגדר ושינויי מין. וולף עיצבה את דמות המשורר/ת, שמנהל/ת קשרים רומנטיים גם עם נשים וגם עם גברים בספר, בהשראת המאהבת שלה באותן שנים, הסופרת ויטה סאקסוויל-ווסט, מה שהופך את 'אורלנדו' לאחד מספרי האהבה המעניינים ביותר שנכתבו אי פעם.
Stone Butch Blues / לזלי פיינברג
יש דור שלם של נשים וטרנסג'נדרים בקהילה הגאה בישראל שהספר הזה נתן להם שם וכתובת. הספר, שנכתב על ידי לזלי פיינברג, שלמרבה הצער נפטר בשנה החולפת, הועבר מיד ליד בקרב בוצ'ות וגברים טרנסים שמצאו בו את עצמן. הרבה דברים אפשר להגיד על הספר הזה, אבל קריאה קלילה ונעימה זה לא. הספר הזה ייתן לכם בעיטה בבטן ואז עוד אחת ועוד אחת, ויזכיר לכם, שוב ושוב, כמה החיים יכולים להיות קשים למי שלא תמיד מתיישרים עם הנורמות המגדריות של החברה.
השעות / מייקל קאנינגהם
ההשפעה העצומה שהיתה לווירג'ניה וולף על עיצוב הקהילה הגאה בכלל ובריטניה בפרט, בולטת לעין גם בספר הזה, שזכה בפרס פוליצר לספרות בשנת 1999. הרבה לפני שמייקל קאנינגהם ניגש לכתוב את התסריט לסרט שיעניק לניקול קידמן את פרס האוסקר, הוא כתב ספר שהוא הומאז' לווירג'ניה וולף והשפעתה על הקהילה הגאה. שלוש נשים בספר הזה, אחת מהן וירג'ניה וולף בכבודה ובעצמה, מגלות מחדש במשך יום אחד שלם את המשמעות בחייהן. אחת מהדמויות בספר, קלריסה וואהן, מתכננת את מסיבת יום ההולדת לחברה הטוב, ריצ'רד, משורר הומו מוערך והגוסס מאיידס. כהומאז' לכתיבה של וולף, גם הספר הזה כתוב בשפה קולחת ועשירה - ובעיקר יפייפיה.
שני ספרים ישראלים שיצאו השנה:
גאות / ליאת גורן - כתבתי את הספר והוא די מהר נכנס למגירה, ואז התרחש הרצח בבר נוער. שרון בן עזר (דיג'יי אליוט) הופיעה במופע התרמה לאחר הרצח, הגעתי כמו רבים מפוחדת ומבלבלת. היא אמרה בסוף ההופעה, שכל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול למען בני הנוער. קמתי בבוקר, הוצאתי את הספר מהמגירה והתחלתי לשלוח להוצאות.
הספר הוא בעצם הרומן הלסבי הראשון לנוער בישראל. הוא מדבר על כל התהליך של היציאה מהארון, הקבלה העצמית, הלבטים והפחדים וגם האהבה, אהבה ראשונה, גדולה וגאה. תקופת הספר היא סוף שנות 80, תקופה תמימה ואיטית יותר. הספר מלווה בשירי התקופה כגון השירים של קיילי מינוג, הכוכבת אותה הגיבורה מעריצה.
ליאת גורן, בת 39, מתגוררת בגבעתיים, עשתה הסבה מעריכת דין לאימון תזונה (וכיום לספרות). כותבת מגיל 10 וביכורים זהו ספר הביכורים שלה.
חני כבדיאל / פרימת טלאים - ספר הביכורים של חני כבדיאל, פרימת טלאים, בעריכת ערן צלגוב, מכיל 40 שירים שהם צומת של זהויות מתנגשות הממאנות להתיישב תחת מטריה אחת.
השירים בספר עוסקים בלהט"ביות, במגדר, במשפחתיות, בדת, בחמלה כלפי בני אדם וחיות ובצמתים ביניהם. התהליך של בניית הספר ארך כשנתיים.
חני כבדיאל, ילידת 1983, היא דתל”שית שגדלה בפתח-תקווה, בוגרת המחלקה לכתיבה במכללת "מנשר לאמנות".