>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
נאטישה שפנר (26) היא אשת אשכולות של עשייה תרבותית: אמנית, אוצרת, תקליטנית ומנהלת את להקת "רמלה".
הערב (יום ד'), תפתח בתיאטרון תמונע התערוכה שלה "משחקים בחדר המיטות", אותה אוצרת מעין אמירה, יחד עם הופעה חינמית של הצמד The Aprons.
בין שליטה לחוסר שליטה
התערוכה, מציגה עבודת וידאו-ארט בשם "משחקים בחדר המיטות", בה נראים ארבעה מפגשים מצולמים בווידיאו (ללא צלם) בין שפנר ובין נשים אקראיות שהיא מזמינה למפגש על מיטה, כמרחב בוחן של חוויה ותגובה. כל מפגש מצולם בביתה של האישה המצולמת באותו הוידאו.
המפגשים נשענים על 3 חוקים: חוק ראשון מגדיר את איזור הצילום כחדר המיטות, חוק שני קובע שתנאי הביגוד כפופים בכל פעם לבעלות הבית, כך שבכל מפגש שפנר לובשת בגדים ממלתחת המארחת, חוק שלישי ואחרון קובע את סוף הסיפור- המפגש חייב להגיע למימוש של נשיקה.
כך נוצר 'סיפור מסגרת' שלמרות ההרמטיות שלו הוא מלא בחופש ומתחקה אחר פורמט של מפגשי הכרויות ובליינד-דייט באופן שהמידע, הרצון והשאיפות ידועים והמציאות נשארת משוחררת מכל הבטחה. לדבריה של שפנר "צורת העבודה דומה למשחק קלפים, לעיתים אני יודעת מה הקלף שמחזיקה האישה מולי ולעיתים אני בוחרת לטרוף את הקלפים מחדש כמשחק של שליטה וחוסר שליטה מתוך בחירה מוקדמת".
חשבה להיות צלמת אופנה
שפנר למדה צילום בית הספר לאמנויות "מנשר", שם החל להתגבש הרעיון ל"משחקים בחדר המיטות". "בשנה א' של הלימודים הייתי בטוחה שאני הולכת לצלם אופנה, שכל הצילומים שלי יהיו מבויימים, כי נורא התחברתי לבימוי", היא מספרת. "בשנה ב' לקחתי קורס של צילום דוקומנטארי והייתי בטוחה שזה יהיה מבאס ולא אתחבר לזה בכלל".
בגלל חיבתה לבימוי ולצילום נשים ("תמיד העדפתי לצלם נשים, אני לא יודעת למה, אבל אני לא בטוחה שיש לזה בהכרח קשר לזה שאני לסבית – זה פשוט מרגיש טבעי"), הפרויקט החל כצילומי סטילס של נשים על מיטותיהן, אותם הציגה בפני הכיתה, מלווים בסיפור הרקע של המפגשים עם המצולמות.
"בחרתי נשים שאני לאו דווקא מכירה, פשוט שאלתי אם אני יכולה להגיע לצלם אותן. אצל כל אחת היה קריטריון אחר לבחירה – משהו שעניין אותי בה". בעקבות הצגת הפורטרטים בתמונות סטילס, הבינה שפנר כי העיקר של הפרויקט בעינייה – חווית המפגש, מתפספס, והחליטה לעבור לוידאו.
הצילומים היו גם הזדמנות עבורה להפתח ולהשתחרר אל מול המצלמה ואל מול הכיתה, בוידאו שהפך בסופו של דבר לפרויקט הגמר שלה. "זה התחיל עם משהיא שיצאתי איתה אז, הרשנו לעצמו להתפרע. שחקנו דמויות שהן בעצם חלק מאיתנו שאנחנו לא מוציאות ביומיום. התלבשנו כדי להכנס לדמות, התנשקנו והמחשבה המקורית הייתה להגיע לסקס או לדמות סקס. בסופו של דבר העניין של הסקס לא המשיך עם המצולמות האחרות".
ככלל, השיקול של אם המצולמות מושכות את שפנר או לא היה שולי לחלוטין, הרבה יותר חשוב היה לה למצוא בהן משהו שסקרן אותה, רובן כלל לא לסביות.
מי הראשונה שתנשק?
אם כך, מה בעצם מקומה של הנשיקה בתהליך? "הנשיקה היא סוג של סיום. היא שמה גבול לסיטואציה. גם מעניין תמיד לראות מי הראשונה שתנשק, ואיך. נגיד, אצל אחת זה היה ממש נשיקה קלילה כזו, אצל אחרת הסיטואציה נמשכה ונמשכה ולא יכולתי לנשק אותה כי לא נמשכתי. רמזת לה, הזכרתי, שסיכמנו על משהו... היא נשקה אותי, אמרתי תודה, ארזתי את המצלמה ויצאנו לשתות משהו".
למרות שלא כל המצולמות היו לסביות, הנשיקה השוותה לסיטאוציה מאין אווירה של דייט, אותה דאגה שפנר לתחזק על ידי אבזור תואם "הכנסתי בירות וסיגריות לסיטואציה, להכניס אווירה תל אביבית כזו. גם כששיכורים יותר כיף".
לשאלה למה החליטה לקיים את המפגשים על מיטתן של המצולמות ולא במיטתה, היא משיבה "זה לא רק שאני בודקת אותן, אני לומדת גם על עצמי. אני קודם כל סקרנית לגבי איך אני אתנהג בסיטואציה כזו או אחרת. אם הן מגיעות לחדר שלי אז אני במקום בטוח, אבל אם אני נכנסת למרחב שלהן זה משהו אחר. רציתי שהן ירגישו בנוח. גם הלבוש, הוא סוג של מראה שמשקפת את מי שנמצאת מולי".
כדי להגיע למטרה שעמדה בבסיס העבודה – התגובה, השיח בינה לבין מושא הצילום כוון על ידה, נע על הגבול הדק שבין מניפולציה לבין שימור על האותנטיות של הסיטואציה עם כל אחת ואחת מהנשים: "לרוב ניסיתי פחות לדבר. היו משפטים של בדיקת תגובה של הצד השני וככל שהתקדמתי כבר התחלתי לצפות את התגובה ויכולתי לשחק איתם קצת. אני מאד אוהבת תגובות של אנשים, פעם הייתי ממש מתפרעת עם זה. אני זורקת משפטים ואוהבת לראות את התגובה".
הניסוי הזה, בתגובות, העמיד גם את שפנר בצד התגובה, מקום שממנו האמן מוציא תמיד את המיטב מעצמו "אחת הבנות כל הזמן מיהרה להגיע לנשיקה, כי הייתה אמורה להגיע משהיא שהיא יצאה איתה באותו הזמן והיא ממש מהרה. היא כל הזמן התקרבה אלי, ואני, שהייתי רגילה להכנס לסיטואציה עם הכנה מראש ודיבורים, התרחקתי ולא רציתי לנשק אותה כי זה היה לי מוזר. אבל בסופו של דבר זה כל הקטע. אני לא צריכה לצלם מה שנוח לי – אלא את מה שמעניין. אני לא צריכה להרגיש בעבודות שלי".