לא נדיר למצוא בתיאטראות הישראליים הצגות שעוסקות בקהילה הגאה או מציגות דמות של הומו, אבל הצגה שבמרכזה עומדות שבע דמויות של גברים הומואים? זה דבר שלא רואים כל יום. ההצגה "אהבה! אומץ! חמלה!" שמוצגת בימים אלה בסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין בבימויו של אלון אופיר, מביאה את סיפורם של קבוצת חברים הומואים בשנות ה-90, שיוצאים יחד לחופשת סוף שבוע משותפת, במהלכה הם יוצרים חברויות חדשות ובוחנים ותיקות. במקביל, שניהם מהם מתמודדים עם מחלת האיידס ושאלת האובדן מרחפת גם היא מעל סיפור המחזה, שכתב טראנס מקנאלי (המחזה עלה לראשונה ב-1994 וזיכה את כותבו בפרס הטוני).
אחת הדמויות ששובות את הלב (ובוא נודה על האמת, גם את העין) בהצגה היא זו של בובי, צעיר החבורה שמתמודד עם לקות ראייה. בגילומו חולקים שניים – השחקנים יובל שבח (24) ורועי רביב (23). לשניהם קילומטראז' לא מבוטל על הבמה: את יובל בעל השיער האדמוני ראיתם בשנה האחרונה ב"כיפת ברזל", ולילדים כיום הוא מוכר מסדרות כמו "כוכב הצפון" ומהעונה החדשה של סדרת הפנטזיה "כדברא" שתעלה בהמשך השנה; את רועי יכולתם לפגוש על הבמות כבר מגיל צעיר כילד פסטיגלים, עובר בתפקידים בהצגות כמו "גטו" ו"ינטל" בתיאטרון הקאמרי ומקנח בשירות בתיאטרון צה"ל.
ספרו מעט על הדמות שאתם מגלמים בהצגה.
רועי: "בובי בראמס הוא בחור צעיר כבן 20, מלא שמחת חיים וסקרנות, שנולד עיוור. הוא לא מייחס ללקות שלו חשיבות גדולה מידי, ומתמודד איתה בהומור וקבלה עצמית רוב הזמן. הוא נמצא בזוגיות של ארבע שנים עם גרגורי, שמבוגר ממנו בעשרים שנה".
יובל: "בובי הוא טקסני במקור, וזה אחד הדברים שמבלים אותו מהחבורה של הגדולים - הניו-יורקית, הברנז'איסטית כביכול. יש לו תשוקה גדולה לחיות את החיים, למרות הנכות שלו והוא יותר חיובי מכולם שם. הוא סקרן ולכן כולם מתאהבים בו".
בובי הוא כאמור עיוור. איך היה לעבוד על הדמות מהבחינה הזאת?
רועי: "זו הייתה חוויה מרתקת ומיוחדת וניגשתי אליה בהמון סקרנות. בצירוף מקרים מדהים - במסגרת הפעילות הקהילתית שלנו בסטודיו אני מדריך כבר שנה קבוצה של לקויי ראייה, מה שעזר לי מאד להבין מקרוב איך מתמודדים עם עיוורון, ולקחתי מהם המון השראה וכלים לבניית הדמות".
יובל: "עבורי זה בהתחלה טכני מאוד - פשוט הסתכלתי על האוזן של הפרטנר או על האיזור הזה, וכך יוצר את אשליית העיוורון וחוסר המיקוד בעיניים שלו. לפני ההצגה גם פגשתי במרכז לעיוור בחור בשם שגיא שמתמודד עם עיוורון, וניסיתי להבין בעזרתו את התחושה. בעזרתו הבנתי למשל שעיוורים מתמקדים מהר מאוד. לפי המקום ממנו בקע הקול שלי, הוא מצא גם את האיזור של העיניים שלי. עכשיו כשחקן הרצון שלך הוא דווקא להביט כמה שיותר לעיניים של השחקן שמולך, שזה משהו שאני לא יכול לעשות כעיוור, אבל אחרי שהרצנו כמה הצגות התחלתי להרגיש בנוח שלא להסתכל בעיניים וברגע שאתה לא נלחץ מזה ומשחרר – אתה מתחיל להיעזר בשמיעה שהיא חוש שבאמת עוזר מאוד לעיוורים".
איזה עירום היה קשה יותר: העירום הפיזי החלקי או העירום הרגשי?
יובל: "אני חושב שאולי רק בהתחלה זה היה העירום הפיזי. היכולת להתפשט ולהיות עם גבר, למרות שאתה לא נמשך, ולהצליח ליהנות מזה על הבמה, זאת גם איזושהי התגברות של כל סטרייט. אם פעם היה לי ספק - אז עכשיו אין לי. למרות שקיבלתי אחלה פרטנרים להתנשק איתם".
רועי: "אני חושב שהעירום הרגשי יותר קשה מהעירום הפיזי. לגעת בלב של הדמות ולגרד פצעים רגשיים שלה זה הרבה יותר חושפני ואישי. ההתמודדות עם העירום הפיזי קיימת, אבל היא לא העיקר, כשזה משרת את הסיפור".
הצגה שמציגה חבורה של גברים הומואים יכולה לגלוש בקלות למלכודת הסטריאוטיפ ולהציג דמויות הומואיות מוקצנות ומגוחכות, כפי שעדיין קורה לא פעם בתיאטרון הרפרטוארי. ב"אהבה! אומץ! חמלה!" הצליחו לדלג מעל המכשול הזה וכל אחת מהדמויות, גם הרעשניות שבהן, מציגה יותר מרובד אחד או והתוצאה היא כפי שמקובל לומר "דמות עגולה".
>> את הדברים המוזרים האלו רק סטרייטים עושים
>> 15 מאמני כושר גאים שכדאי מאוד לעקוב אחריהם
>> ערים? 10 הרווקים הלהט"בים הכי נחשקים ב-2019
"היופי במחזה הזה זה שהוא מציג לנו קודם כל חבורה של אנשים, עוד לפני הנטייה המינית שלהם", מסביר רועי, "אלה אנשים שמה שמאחד אותם זו שמחת החיים והרצון לאהוב ולהיות נאהבים. דבר שמעורר הזדהות בכל אחד ואחד מאיתנו".
"אני חושב שכל דמות יכולה ליפול לסטריאוטיפים, אבל אם השחקן שמבצע אותה עושה את זה באופן מגובה ואותנטי זה עובד", מוסיף יובל. "גם באז לדוגמה, שהדמות שלו יכולה בקלות ליפול לסטריאוטיפים, לא נופלת אליהם בגלל משחק טוב".
"היום אנחנו מבינים יותר"
אחת הדמויות המוצלחות שגונבת לא פעם את ההצגה במחזה היא דמותו של באז, אותה מגלם יריב דהן, 28. באז הוא הרוקו שבחבורה, גבר גדול-גוף בעל שמחת חיים, ידע נרחב (מדי) במיוזיקלס וגם נשא איידס. "אני זוכר שעוד בתור תלמיד בתיכון, תמיד התעניינתי בנושא המחלה 'חשוכת המרפא' הזו", מספר דהן.
"כשקיבלתי את הדמות והבנתי שזה הדבר שהיא מתמודדת איתו ועוד בתקופה כל כך קשה, חזרתי לתכנים שעניינו אותי בעבר ושראיתי בבית הספר התיכון כתלמיד, סרטים כמו 'מילק' ו'פילדלפיה'", מוסיף דהן, "כמי שיש לו דעה מגובשת לגבי נושא האיידס, יצקתי לעבודה על הדמות הזו את עולמי והשקפתי על המחלה. אני בתור יריב, מפחד לחיות חיים של החמצה, ומחזיק בדעה שהחיים שלנו בעולם צריכים להיות מלאים בדברים שעושים לנו טוב, ובנקודה מסוימת במחזה זה התחבר לי לדמות".
וכיצד לדעתך ההצגה חומקת מייצוגים סטריאוטיפים?
"לדעתי כל אחד, ביו אם הוא סטרייט או גיי, יוכל למצוא את עצמו על אחת מהמשבצות המוצגות בהצגה: הרווק, הזוג שנשוי במשך 14 שנים, הזוג שרק התחיל לצאת ולא ברור מה היא מידת המחויבות ביניהם, הזוג שיש ביניהם פער גילאים גדול שלעתים קשה לגישור ויש גם סיפור של בגידה".
גם הדמות שלך מופיעה בעירום על הבמה. האם העירום הפיזי היה קשה יותר מהצורך להתערטל רגשית?
"אני לא יכול להגדיר את זה תחת המילה ׳קשה׳, אבל עניין העירום הפיזי הטריד אותי קצת, כי בכל זאת - קהל עם אנשים שאתה לאו דווקא מכיר צריכים לצפות בך בעירום מסוים כל ערב, וזו כן מחשבה שעוברת בראש. לגבי עירום רגשי – העבודה של השחקן היא קודם כל להיות נדיב רגשית, ולספר את הסיפור של הדמות, ולכן מבחינתי זה אפילו לא אמור להוות מכשול".
לסיום, שאלה לכולם: זוהי ההצגה הראשונה שלכם השנה ככיתה. איך העובדה שמדובר בסיפור שמביא נושא גאה, השפיע על ההווי בכיתה?
יובל: "היה משהו נורא מרגש בזה. בהתחלה הסטרייטים היו קצת מובכים, אבל בשלב מסוים הבנו שכולנו קצת מובכים ואין הבדל. זאת באמת הייתה התמודדות מעניינת ואני חושב שכולנו התגברנו על דברים במסגרת ההצגה הזאת".
רועי: "אפשר לומר שצללנו למים עמוקים ומאתגרים מאד. זאת הייתה עבודה קשה ומלאה בהומור והווי כיתתי".
יריב: "אני חושב שכיום כולנו הרבה יותר מבינים ומעריכים את הפתיחות והמעמד שיש בחברה בה אנחנו חיים כלפי גייז, מה שלא היה מובן מאליו לפני 20 שנה. מעבר לזה אנחנו קבוצה מאוחדת מזה כמעט שלוש שנים, חברים טובים שעובדים יחד, וזה היה תענוג גדול".
"אהבה! אומץ! חמלה!" מוצגת בסטודיו למשחק של יורם לוונשטיין בשכונת התקווה בתל אביב עד ה-19 בינואר