יש מצב שכולם גייז? הנבלים בסרטי דיסני כבר לא לבד – נראה שהייצוג הלהט"בי בקולנוע ובטלוויזיה מעולם לא היה רחב יותר מאשר בשנה החולפת. זה הרבה יותר מפתיחות מינית – קליפים בוטים של ראפרים הרי לא קידמו אותנו לשום מקום - זאת פתיחות מחשבתית, השלה של הרצון להגדיר כל דבר. כך, סלבס כמו הארי סטיילס מתחמקים משימוש במילים מדויקות כדי לסווג את מיניותם; וגם אמנים או דמויות בדיוניות שזהותם הלהט"בית מפורשת לא צריכים בהכרח שהיא תהיה המרכיב המגדיר של הווייתם.

לא ברור אם החברה התחילה להשתנות מלמטה למעלה, או שאנשים בעלי אג'נדות ליבליות הצליחו להתמקד בעמדות מפתח והחילו את השינויים מלמעלה למטה; כך או כך, המצב בשטח מעודד הרבה יותר משהוא היה אפילו לפני 5 שנים, שלא לדבר על לפני עשור ויותר – והכי קל לראות את זה על מסך הטלוויזיה.

כך, אחת הדמויות הבולטות בסדרה "חינוך מיני", אחד הלהיטים הגדולים של נטפליקס, היא נער גיי שחור, נשי ומוחצן, ממשפחה ליברלית של מהגרים. אריק אפיונג (בגילומו של נקוטי גטווה) לא יוצא מהארון בדרמטיות, אלא מתחיל את דרכו בסדרה מהנקודה הזו, כדבר מובן מאליו. אז מה הדרמה? אריק סובל מהצקות על ידי הבריון של השכבה אדם גרוף (בגילומו של קונור סווינדלס), במהלך עלילתי צפוי למדי. הוא רוצה להדוף את תשומת הלב הלא-רצויה מהגורם המסוכן - עד שמתברר שתשומת הלב של אדם היא בעצם משיכה, ואז תשומת הלב הזו הופכת פתאום לרצויה מאוד. (לזכות הסדרה ייאמר שניכר איך הטראומה עדיין נוכחת בחיי היומיום של אריק, אבל הוא מתמודד איתה, ויוצא מזה חזק יותר מאי פעם.)

סדרה נוספת שחוללה לא מעט רעש בשנה החולפת היא "אופוריה" של HBO, שזעזעה צופים עם סצנות גרפיות של שימוש בסמים או עם עירום גברי פרונטלי מלא. המנוע הדרמטי האמיתי בסדרה הוא משולש אהבה בין רו (בגילומה של זנדאיה), החברה הכי טובה שלה סלאש הגירלפרנד ג'ולס (האנטר שאפר) וגבר לבן בשם נייט (ג'ייקוב אלרודי). "אופוריה" הרגישה מודרנית כל כך – או נכונה להלך הרוח העכשווי – כי הדמויות שלה לא הרגישו את הצורך להדביק על עצמן תוויות מגבילות. רו מתאהבת בג'ולס פשוט כי היא מוצאת חן בעיניה; וג'ולס היא בכלל טרנסית, אבל הסדרה לא מציגה לנו אותה ככזו על ההתחלה.

בינתיים, גם נייט עובר לא מעט טלטלות בתהליך גיבוש הזהות שלו, בדיוק כמו אביו (ששכב עם ג'ולס, אגב). כל זה מוגבר לווליומים גבוהים על ידי החופש המדהים/הרסני שמאפשרות הרשתות החברתיות, ועל ידי הנטייה התסריטאית לדרמטיות; ובכל זאת, יש טעם אמיתי מאוד בסדרה הזו, שמצליחה לתפוס את התנופה של התשוקה והסבל שמאפיינות את הנעורים.

נרטיב חדש: ההורים מקבלים "מדי"

אבל לא חייבים להיות דרמטיים – קחו למשל את "חורשות את הלילה" (Booksmart), סרטה הראשון של אוליביה ויילד כבמאית ואחד מסרטי ההתבגרות הכי טובים של המאה הנוכחית. הסרט מובל על ידי שתי גיבורות חרשניות, מולי (ביני פלדשטיין) ואיימי (קייטלין דבר), שמעבירות את כל שנותיהן בתיכון בלמידה ובהתנזרות ממסיבות – רק כדי לגלות שגם כל שאר ה"סתומים" מהשכבה שלהן הצליחו בסופו של דבר להתקבל בדיוק לאותן אוניברסיטאות יוקרתיות כמוהן. איימי היפה היא לסבית, ואף אחד לא עושה מזה סיפור – אם כבר, הצרה שלה היא שהוריה מתאמצים מדי להראות כמה הם מקבלים אותה.

"חורשות את הלילה" עוסק באותן סצנות התבגרות טיפוסיות שאנחנו רגילים לראות בסרטי התבגרות הוליוודיים – אבל הפעם מזווית נשית. והוא גם עוסק בתוויות, ואם כבר – בטיפשות שלהן; ה"שרמוטה" של השכבה מתגלה כמשהו אחר לגמרי ממה שהיא נראית, והבחורה ה"לסבית בטוח" שלאיימי יש קראש עליה מתגלה כסטרייטית, באחת מהסצנות הכי שוברות לב שראינו בקולנוע ב-2019. ומה לגבי הומואים? יש לנו את ג'ורג' (נואה גאלוווין) ואלאן (אוסטין קרוט), זוג מוגזם שלומד עם איימי ומולי בשכבה, ולא סובל משום הצקה; אם כבר, דווקא ג'ורג' הוא זה שנוטה לאכזריות ולניצול לא ראוי של כוחו מבין כל התלמידים. וחשוב לציין שהשניים אמנם מספקים רגעים הומוריסטיים, אבל הסרט בשום פנים ואופן לא לועג להם.

גם בישראל נעשתה התקדמות אדירה – ואנחנו לא מתייחסים בכך רק להשתלטות של אסי עזר על הפריים-טיים. קחו למשל את "טרנסקידס": yes הפיקה סדרת דוקו שעוקבת אחר ארבעה נערים בגיל ההתבגרות שהחלו בתהליך לשינוי מין. הסדרה ניפצה שני סטריאוטיפים של נראות להט"בית במדיה. הראשון הוא הגילוי המאוחר, הדרמה של גיל התבגרות – הילדים של "טרנסקידס" גילו שהם כלואים בגוף הלא נכון בגיל שש לכל המאוחר (ובכך הם יוצאים דופן גם במימד כללי יותר, של דיבורים על מין ומגדר כבר בגילאים צעירים מאוד).

השני הוא הדרמה מול ההורים – ההורים של גיבורי הסדרה הם חברים קרובים ואנשי סוד, שהסכימו להקריב הרבה מאוד, גם נפשית וגם כלכלית, כדי לעזור לילדים שלהם לחיות את החיים שנועדו להם. בחברה של היום, תהליך הגילוי העצמי של טרנסים מחולל מספיק דרמה כדי לנשוא על הגב סדרה שלמה; אבל את הרגעים הכי מרגשים של "טרנסקידס" יש לזקוף לטובת הקשר האמיץ והמדהים של הילדים עם הוריהם.

כמה חודשים לפני "טרנסקידס" עלה בקולנוע סרטם של שרון מימון וטל גרניט "הנשף", העוסק בשתי תיכוניסטיות שמתכננות למכור כליה כדי לממן לעצמן פרוצדורות פלסטיות. אליהן חוברת התלמידה החדשה בתיכון, עדן (סתיו סטרשקו), עם מוטיבציה אחרת לגמרי לביצוע ניתוח: עדן היא טרנסג'נדרית שאביה מתנגד לממן לה טיפול כירורגי.

הכנסה של הנושא הזה לדרמת תיכון – ועוד ישראלית – היא לא משהו מובן מאליו; ויש לציין גם שאת עדן מגלמת סתיו סטרשקו המדהימה, שעם משחקה כאן הפכה לטרנסג'נדרית הראשונה שהייתה מועמדת לפרס האופיר לשחקנית הטובה ביותר.

ואם כבר מדברים על פרסי אופיר, כדאי להזכיר את ההתעניינות הרחבה שעורר "יונתן אגסי הציל את חיי", סרטו התיעודי של תומר היימן על שחקן הפורנו גייז הישראלי יונתן אגסי. הסרט זכה בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר לא מפני שהוא להט"בי (ולא חוסך בסצנות בוטות), אלא מפני שהוא באמת מטלטל – בכל המובנים (לא מעט צופים התפתלו פיזית במושבם).

>> 12 סוגים של שיימינג נפוצים בקהילה הגאה

>> כשסיפרתי במילואים שעשיתי ניתוח שינוי מין

>> 5 טיפים חשובים להתמודדות עם פרידה ושברון לב

פרובוקציה נוספת נרשמה בשנה שעברה עם "הרבנית פאלש", סרטו של רועי גולדמן על שחר הדר, תלמיד ישיבה ירושלמי שהתחתן והכניס את אשתו להיריון. הוא ראה את בתו רק פעם אחת, ואז יצא מהארון - והחל להופיע כדראג קווין. היום, כשהוא מצא שביל רוחני שמאפשר לו להופיע עם איפור ופאה אבל גם להסתוב עם כיפה, הוא החליט לאתר מחדש את בתו היחידה - אחרי 14 שנים של נתק.

אז ישראל אולי לא מצליחה להרכיב ממשלה, ובינתיים נותנת משכורת על חשבונכם להומופובים כמו בצלאל סמוטריץ' או ממנה אנשים כמו רפי פרץ ושי פירון לתפקיד שר החינוך. ובכל זאת, כנראה שההורים – וגם המדיה – בכל זאת דאגו לחינוכו של הדור הצעיר, שעסוק בלנסות לפתור את משבר האקלים, בלגלות את עצמו ללא תוויות – וכן, גם בלהעלות סרטונים לטיק-טוק.

ההומופוביה היא ממש לא תופעה שחלפה מהעולם, אבל המרחב העכשווי הוא המאפשר ביותר בהיסטוריה עד כה – ללהט"בים, וגם לכל מי שלא מוצא את עצמו בסדר הישן, המסורתי והמקובע. האנשים הנכונים עשו את המאמצים הנכונים, ועכשיו יש לנו בידיים סדרות וסרטים שמציגים דמויות להט"ביות בלי לעשות מזה ביג דיל – חומר שהדור הבא יוכל לגדול עליו בתמימות משלו, עד שיום אחד כבר לא יבינו למה בכלל לשנוא מישהו בגלל המגדר אליו הוא נמשך.