במבט ראשון נראית ההצגה "מיצ מיצ לימונדה" של תאטרון חיפה כמו הצגת ילדים. השם שנשמע כמו שיר ילדים, הבמה המעוצבת כמו מחזה בית ספר אמריקאי, בובת התרנגולת הגדולה והצבעונית שעל הבמה, וכמובן הילדים אמורי ואליוט כדמויות ראשיות בסיפור.
אך מאחורי הקלילות והקומיות עולה אט אט משהו אפל מעל לפני השטח, וההצגה חושפת נושאים קשים כמו סרטן ואלימות, הרג של בעלי חיים, עיסוק בדימוי הגוף, ובעיקר אהבה עקומה ומעוותת בין שני הבנים.
"המחזאי ג'ושוע קונקל הגדיר את המחזה כהצגת ילדים למבוגרים", מסביר עופר עמרם, במאי ההצגה, "על פניו יש בה משהו תמים וססגוני, דמות שהיא תרנגולת מדברת ושירים ודיאלוגים של ילדים בני 11 כביכול. אך זו בפירוש אינה הצגת ילדים, וגם הדיאלוגים אינם דיאלוגים ריאליסטים שבני 11 מדברים ביניהם".
ההצגה "מיצ מיצ לימונדה" מציגה בצורה רגישה ומיוחדת יום אחד מתוך תהליך התבגרותו יוצא הדופן של אמורי, נער צעיר החי בחוות תרנגולות יחד עם סבתו ומתמודד עם אלימות המקיפה אותו מכל עבר – החל מסבתו העוסקת בהפיכת תרנגולות לשניצלים ועד לאליוט, השכן בן גילו של אמורי, אשר מרביץ לו בבית הספר ואחר הצהריים משחק איתו באבא ואמא.
"הקשר בין הילדים בהצגה הוא קשר מאוד מורכב", מסביר השחקן גיל רשף, המגלם את אמורי, "הם שני אאוטסיידרים שיש ביניהם מערכת יחסים המבוססת על חצי חברות חצי התעללות. מצד אחד הם היחידים שמקבלים אחד את השני כמו שהם, ומצד שני הוא מכריח אותו לשכב איתו, אבל בסופו של דבר הוא היחיד שמקשיב לו".
"הלוואי שמה שיש לי בין הרגליים יעלם"
מלבד התרנגולת המדברת, לאמורי יש חברה נוספת, הבובה סטארלין, איתה הוא חולם להופיע בתכנית הריאליטי נוגעים בכוכבים. סבתא שלו, שמנסה להקשיח את נכדה הרגיש ולהפוך אותו לילד נורמטיבי, מסבירה לו שאין לו מקום לבובות, כי יש לו בולבול בין הרגליים והתפקיד שלו הוא להיות בן.
"אמורי לא עושה את ההקשר בין דברים שנחשבים לנשיים כמו משחק בבובות, לעומת נטייה ומשיכה מינית", מסביר רשף, "באחת הסצנות הוא אומר שלפעמים הוא מקווה שאלוהים יעלים לו את מה שיש לו בין הרגליים כי אז הכול יהיה יותר פשוט. הוא לא רוצה להיות ילדה בהכרח, אלא פשוט להיות מה שהוא. הוא אומר 'לא אכפת לי שקוראים לי הומו או אוכל בתחת, אני לא חושב שאני ילדה, אני פשוט מי שאני'. מצד שני, החבר שלו אליוט יודע בדיוק מה הוא רוצה להיות, וחולם להיות בנשף סיום התיכון, עם בחורה, שתהיה לה שמלה. אליוט לא בהכרח חושב שהוא הומו ומוכן להמשיך לעשות את מה שהם עושים עד שהוא יהיה בתיכון ותהיה לו חברה".
עופר עמרם, במאי ההצגה, בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב בת"א ומביים הצגות משנת 2006, הופתע גם הוא מהתעסקות בנושאים השנויים במחלוקת כשקרא לראשונה את המחזה.
"כשקיבלתי את המחזה ממשה נאור, המנהל האומנותי של תיאטרון חיפה, קראתי אותו בשקיקה ולא האמנתי שתיאטרון רפרטוארי ייקח על עצמו להעלות חומרים כאלה", אומר עמרם, "הכתיבה הייתה רעננה, לא לפי חוקים ותבניות מרצות קהל, עם לכידה חדה וצינית של העניינים שברוח התקופה כמו צמחונות, דימוי הגוף, זהות מינית ומגדרית, עולם הסלבריטאיות הנוצץ לכאורה וקבלת האחר. תהליך הליהוק היה מאתגר, שכן המחזאי כתב בהוראות הבימוי שהוא מעודד בימאים ללהק לתפקידים שחקנים מכל מגדר, זהות מינית או אתנית, על פי מהות הדמות, ולא על פי החוקים הריאליסטים המקובלים".
מה התגובה של הקהל לנושאים המועלים בהצגה?
"לקהל השמרן נכונה הרפתקה", אומר עמרם, "הם לא רגילים להומור הזה, לכתיבה הזאת ולמבנה החופשי של המחזה. כל רגע העלילה מתקדמת לאזור אחר, למשל יש סצנה שכתובה בצורה גאונית של שני הבנים שמשחקים אבא ואמא, אך במקום לשחק את הקלישאות, הם פוצחים בסצנה שהיא מעין עירוב של מחזה של טנסי וויליאמס, אופרות סבון וסרטי אייטיז דוגמת 'יפה בוורוד'. לקהל הפתוח, זו פשוט חגיגה מצחיקה ומרגשת, ובעיקר, מתגובות שאני מקבל, משהו שאינם רגילים לראות על במת הרפרטוארי, שאני חושב שאיבד ומאבד המון קהל בגלל הבחירות שלו. על ממוצע הגיל של באי התיאטרון אין צורך להרחיב, ואני מקווה שככל שירבו חומרים וגישות כאלה בתיאטרון, יהיה אפשר לפוגג את הדעה הקדומה שיש לבני גילי וצעירים יותר על תיאטרון כמשהו משעמם ומופרך".
"התגובות הטובות במיוחד מגיעות מבני הנוער", מוסיף רשף, "ההצגה היא בגובה העיניים, והיא לא מתיימרת להיות משהו שהיא לא. בני הנוער מתחברים לשפה ולדינמיות של הדברים, ואני מניח שחלקם גם מכירים את הנושאים הללו מהחיים האמיתיים. אחת השאלות שחוזרות על עצמן היא השאלה האם הגיוני שדברים כאלו קורים לילד בכיתה ה'. אני מניח כי זה נראה להם גיל מאוד צעיר להתחיל עם כל הפיזיות הזו. אני מניח שזה כך מפני שהמחזאי ודאי רצה לשמור על התפר בין ילדות לבגרות, ועל גיל בו הילד עדיין משחק עם בובה, אבל כבר מפתח רגשות לאחרים. כמו כן ההצגה מבוססת על הצגה אמריקאית, אז ייתכן ששם מתחילים בגיל מוקדם יותר".
מהם המסרים שחשוב לכם להעביר בהצגה?
"המחזה מדבר על הפער בין התחושות הפנימיות שלנו כבני אדם מול התבניות החיצוניות שאנחנו חיים בהם, ה'תפקידים' שלנו בחיים מול המהות שלנו", מוסיף עופר עמרם, במאי ההצגה, "אמורי עומד בקונפליקט מול סבתו הגוססת מסרטן שחרדה לגורלו, בעיקר בשל הסממנים הנשיים שיש לו ועושה ככל שביכולתה לדכא אותם. ומנגד יש לו מערכת יחסים מורכבת עם שכן שלו, בן כיתתו, שמכה אותו בשעות הלימודים ובשעות אחר הצהריים משחק איתו ב'אבא ואמא'. שלא לדבר על כך שהוא גר בחוות תרנגולות, שהן החברות היחידות שיש לו, והוא נאלץ לראות אותן נשחטות על בסיס קבוע. ולמרות כל מאבק ההישרדות שלו, הוא נשאר מאמין ואוהב אדם, ואני חושב שזה המסר החשוב ביותר של ההצגה – אהבת אדם וקבלה. בנוסף ההצגה משחקת וזוכה להצלחה רבה בקרב בני נוער, שעניין הזהות המינית מעסיק אותם ביתר שאת, ומדהים לראות תגובות של נערים ונערות שמתחילות בשריקות ובהבעות הסתייגות מהנעשה בין הנערים, עד להזדהות מוחלטת ואהדה לנער הצעיר והתמים הזה. במובן הזה, אני חושב שההצגה ממש חשובה, בייחוד שהיא מעוררת דיון בכיתות על הנושאים האלה".
* "מיצ מיצ לימונדה" עולה בתיאטרון חיפה ב-15.2, 17.2, 1.3, 2.3