בפרק השני של עונת הקאמבק של "וויל וגרייס", וויל מוצא את עצמו בדייט עם עולל בן 23 שלא ידע את סטונוול, ובמקום לקחת אותו למיטה, הוא מעביר לו הרצאה על ההיסטוריה של המאבק הלהט"בי. הסצנה הזו התכתבה (לפחות בעיני) עם הדוקו-דרמה "When we rise", שעוסקת בהיסטוריה של המאבק הלהט"בי בסן פרנסיסקו. דוגמה טובה אבל לא יחידה, לדרך שבה הקהילה הלהט"בית בארצות הברית מתחילה לעשות כבוד לדור המייסד שלה.

וויל טרומן כועס. טוב, היא תמיד הייתה קצת דרמטית. הוא כועס על הנינוחות של הדור הצעיר והבלונדיני, שלא מבין את המחיר ששילם הדור שלפניו כדי שהם יוכלו להיות כאלה נינוחים. אבל בין דור המאבק של שנות השבעים והשמונים לדור המפונק של ימינו יש שכבה באמצע, וצריך להתייחס אליה כי היא השכבה שלנו. שלי. אנחנו, מחזור 1998, אלו שיצאו מהארון אחרי שהדלת נפרצה אבל לפני שהיא נפתחה. אימצנו בקלות את החלק הוורוד של החיים, וזנחנו מוקדם מדי את החלק הנלחם. אנחנו הדור שהכיר את מה שעשו לפנינו, אבל בחר במודע שלא להתעסק בהנצחה, אלא פשוט לחיות את החיים.

במקרה או שלא, אנחנו גם הדור הראשון של להט"בים ימניים. זה נכון בכל העולם לא רק בישראל. כן, היו להט"בים ימניים גם קודם (לוג קאבין רפובליקנס, הזרוע הלהט"בית של הרפובליקנים, קיימת כבר 40 שנה), אבל מעטים ושקטים. עכשיו זה טרוויאלי לחלוטין. פעם זה היה כמעט בלתי נתפס. הרי בעוד שנבחרי הציבור מהשמאל הליברלי נאבקו למען שוויון, נבחרי ציבור שמרנים ודתיים עשו כל שביכולתם כדי לשמור עלינו בארון, ובחלק מהזמן גם בארונות מתים, זכר למדיניות ההתעלמות של הבית הלבן ממגיפת האיידס בתקופת כהונתם של רייגן ובוש. גם הנושא הזה עולה לדיון בגרסה המחודשת של וויל וגרייס, כשוויל מפלרטט עם חבר קונגרס רפובליקני, שמרן חתיך וגיי, וגרייס מוזמנת לעצב מחדש את החדר הסגלגל של שנוא נפשה דונלד טראמפ. בלי ספויילרים, זה נגמר באלימות.

מתי בפעם האחרונה הקהילה ציינה אירוע משמעותי בתולדותיה?

עבור קהלים צעירים "וויל וגרייס" לא עומדת בסטנדרטים העכשוויים, היא אולי מרגישה כמו סיטקום אולפן מהניינטיז, אבל בשביל מי שראו אותה כבר ב-1999, התחושה שמייצרת הצפייה באיחוד היא כמו להיות בבית עם התה והלימון והצחוקים המוקלטים. אבל "וויל וגריייס" היא חלק מהמורשת שלנו, ומורשת זה בדיוק מה שהקהילה הלהט"בית חייבת לאמץ ולהנחיל. כי איזו סיבה יש לדור הצעיר והנינוח להתחבר למהומות סטונוול, או בגרסתם המקומית - וויגסטוק 1998? מה להם ולעבר של הקהילה אם אין חוט מקשר? אפילו האיידס הפך לכמעט נון-אישיו, למחלה כרונית עם אופציה לטיפול מונע.

דתות ומדינות משמרות את עצמן בין היתר באמצעות טקסים וחגים. כשבונים סוכה ואוכלים מצות, עומדים בצפירה או אוכלים תרנגול הודו עם המשפחה - מאמצים גם נרטיב וייחודיות. אצלנו יש שני חגים בשנה: האירוויזיון ומצעד הגאווה. בשניהם מתמקדים רק בפן העליז (היי, ילדים, פעם זו הייתה מילת גנאי) ותו לא. בלי לגעת לרגע באניטה בריאנט, בהלת הלבנדר, מדיניות "אל תשאל – אל תספר" (לא מכירים? תעשו גוגל, זה מעניין) או בגרסאות המקומיות – עוזי אבן מספר על הדחתו מצה"ל בוועדה למעמד האישה בכנסת, בג"צ דנילוביץ' והניצחון של דנה באירוויזיון. מתי בפעם האחרונה הקהילה ציינה אירוע משמעותי בתולדותיה?

וזה לא עניין טלוויזיוני. הרי שנתיים לפני "וויל וגרייס" כבר שודרה אצלנו "פלורנטין" פורצת הדרך, והרבה לפני הסרט "When we rise" חזר יאיר קידר אל השנים המעצבות של הקהילה בדוקו הנפלא "הזמן הוורוד", כשם העיתון שערך וממנו כולנו למדנו איך להיות להט"בים יפים ונכונים. זה עניין של החלטה. בדיוק כמו שהקהילה ידעה לצאת ולהפגין בסוגיית האימוץ או הנישואים, צריך להחליט גם לייצר נרטיב היסטורי.

וויל מתעקש למצוא איזה רגע של קושי בחייו של בן ה-23 הזחוח, והוא מספר איך כשיצא מהארון (בגיל 8 כמובן) הוריו הגרושים ערכו לו "מסיבת יציאה מהארון". באותו סוף שבוע והוא נאלץ לתמרן בקושי בין שתי המסיבות. אבל מחוץ לבועה המפונקת בניו יורק, סן פרנסיסקו, ברלין ותל אביב, מתרחשת לנגד עינינו מציאות אחרת לגמרי. במצרים, אזרבייג'ן, אוגנדה וצ'צ'ניה צעירות וצעירים בגילו עוברים מסיבת יציאה מהארון בחסות הממשל, היא כוללת מעצרים, מחנות ריכוז, גילוח ראשים, אלימות קשה ולעיתים מוות.

>> תתפלאו אבל אנחנו יודעים מה הפטיש שלכם

>> "ואז התעוררתי ממנת יתר וגיליתי קבוצת גברים עליי"

>> מאז ועד היום: האבולוציה של דמות ההומו בקולנוע הישראלי

ומה עכשיו? אם זה במצרים זה כבר פחות מעניין אותנו? וצ'צ'ניה הרי לא תארח את האירוויזיון אף פעם, ואוגנדה כל כך רחוקה. לדור הצעיר יש עילה מספיק טובה להניח את כל הטוב הזה בצד ולצאת למאבק כמו הדור שקדם לו. עליו לאלץ את העולם להתערב בשבילם כמו שגרמנו לו לקבל אותנו. גם אז לא היה קשב ולא הייתה נכונות ולא היה סיכוי – אבל אם הם יצליחו, תהיה להם מורשת משלהם ואותה הם יהיו חייבים להעביר הלאה. אם לא עכשיו אז לפחות באיחוד הבא של "וויל וגרייס": בית האבות העליז.