>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

אין תמונה
עטיפת הספר "שהאדה"
פרק 1 

טפיפת נעלי עקב על המדרכה הנושקת לביתי מפריעה את דומיית הליל. זאת אִבְּתִסָאם, השכנה שלי מהבניין שמעבר לפינה. היא נעצרת מתחת לחלוני כדי לסיים שיחה בטלפון הנייד וקולה רועד, שברירי.

מוקדם יותר הערב עברתי ליד ביתה ושמעתי את המריבה. לא יכולתי שלא לשמוע. אמה של אִבְּתִסָאם צרחה בקולי קולות, לא הבנתי על מה. עצרתי ליד מרפסתם ודרך החלון הצלחתי לראות אותה ואת אמה, ואת הסבא והסבתא בסלון ביתם. לא שמעתי את קולה, אך תנועות ידיה העידו כי היא מנסה בייאושה להסביר את עצמה. האם השתוללה מכעס, הסבא והסבתא ניסו לפשר וחוסר האונים ניכר בתנועותיהם, ואז שמעתי את צעקת האם: "איכְסא עַלֵיכּי, סִירְתי זַיְי אלְיָאהוּד! עֵיבּ! טְפו עליכּי![1]" היא הטיחה סילון רוק בפניה של אִבְּתִסָאם. כפות רגליי כמו הצמיחו שורשים באדמה ומיאנו להמשיך ללכת. נשמעה טריקת דלת חזקה, ולפני שהספקתי להעמיד פני הֵלֶך בדרכו, אִבְּתִסָאם כבר היתה בחוץ ומבטה ננעץ בי, מבט של עלבון מעורב בגאווה, של אש במים. בקומה זקופה ובצעדים זריזים היא שמה פעמיה לכיוון הרחוב הראשי. נבוכותי. כבר ראיתי אותה בשכונה שאליה עברתי רק לפני מספר חודשים, אך אף פעם לא היה לי אומץ לדבר איתה. לא כך דמיינתי את מפגשנו הראשון.

שיחת הטלפון מתחת לחלוני אופיינה בשתיקות ארוכות. "מִש עָארְפֶה שוּ רַח יְסיר," אמרה בדאגה. "אַחְכּי מַעַכּ בֻּכּרָה. יאללה, בּיי[2]." ממיטתי המשכתי להקשיב לנקישות העקבים שהלכו והתרחקו, והודיתי לה בליבי על כך שהרחיקה אותי משטף המחשבות שטבעתי בהן קודם לכן. התכרבלתי מתחת לשמיכה. ככלות הכול, כבר אחרי אחת וחצי בלילה, ומחר אני צריך לקום וללמד. עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה.

בבוקר המחרת, שלא כהרגלי, איחרתי לקום. לא יכולתי להתחמק מפקק התנועה הקבוע ברחוב יפת, בגלל המכוניות שהסיעו את התלמידים של 'טרה־סנטה' ו'טבּיתָה'. הגעתי ל'ז'בוטינסקי' עם הצלצול ומיהרתי לחדר המורים בטרם אכנס לשיעור, לבדוק אם יש הודעות בתאי. חדר המורים, כבכל בוקר, המה כלוּל תרנגולות. המורה לאנגלית שאלה מי פנוי להחליף את המורה לספורט, שעשה תאונה ולא הגיע ללמד. המורה ללשון, שעמדה ליד פינת הקפה, קטעה אותה ורטנה כי ראוי היה למי שסיים את החלב שידאג לאחד חדש. דפנה המנהלת נכנסה בדרמטיות האופיינית לה. "תגידו," אמרה בכעס, "אתם לא שמעתם את הצלצול? כבר שמונה וחמישה!"

אט־אט התרוקן החדר. על השולחנות נשארו רק כוסות קפה, שיירים של עוגיות וכוסות פלסטיק עם מעט מים עכורים שצפו בהם בדלי סיגריות.

בדרכי לכיתת המוזיקה ניסיתי לאסוף את התלמידים המתרוצצים במסדרון. מבעד לחלונות ראיתי את אלירן וסווטיסלב משחקים בכדורגל וקראתי להם לעלות לכיתה. אלירן צעק לעברי שיבואו בעוד עשר דקות והמשיך לשחק, מתעלם מקיומי, מדרבן את סווטיסלב לעשות כמוהו. התמלאתי כעס. קראתי לו שוב ואיימתי שאם לא יבוא, הוא יקבל פתק אדום. כשתלמיד צובר חמישה פתקים כאלה, הוא מושעה מבית־הספר. אלירן נעמד במקום והביט בי. הכדור עבר לידו, אך הוא כבר ויתר, שירך רגליו ונבלע פנימה אל תוך הבניין.

בכיתה ט' של שמרית נכחו כמעט כולם. אהובה, עזרא, דנה, נוָואל, אִבּראהים ודייזי התיישבו כבר במקומות. רָאמי ושרון נכנסו אחריהם והצעקות של אלירן וסווטיסלב – "סְלָבה" בפי כולם – נשמעו מן המסדרון, הולכות ומתגברות ככל שהתקרבו לכיתה.

לימדתי מהי אוקטבה ולאחר הדגמות של המרווח המוזיקלי שאלתי אם מישהו מכיר שיר שיש בו קפיצה של אוקטבה. לא הצלחתי לקבל תגובה, רק פרצופים רדומים והבעות אדישות.

"אוקיי. קחו רמז. 'הליכה לקיסריה'."

"מה יש לנו לעשות בקיסריה?" קפץ שרון כמו מקיץ מחלום. "זה מקום של אשכנזים חְננות."

"זה שיר של חנה סנש. 'אֵלִי אֵלִי', אתם בטח מכירים," התיישבתי ליד הפסנתר שבפינת כיתת המוזיקה וניגנתי את השיר.

"וַאי... הבאת לי ת'דיכאון," התלוננה אהובה. "מה נהיה? שירים של יום השואה?"

כתבתי את המילים על הלוח וביקשתי שנשיר יחד. התחלתי לפרוט על הקלידים הקדמה קצרה והינהנתי בראשי כסימן להתחיל לשיר. אף אחד לא פצה פה, רק אהובה ציחקקה. התחלתי שוב, ודייזי התחילה לשיר לבדה.

כבר עכשיו, בגיל חמש־עשרה, נראתה דייזי, בת לעובדים זרים מניגריה, כמו ביג מאמא. היא שרה בעיניים עצומות, בקול עשיר ויפה מאין כמוהו, וידיה נפרשו ונפתחו לשמיים. עזרא, שישב בשולחן מלפניה, פקח את עיניו בפליאה והסתובב להביט בה. גם דנה, שרון ונוָואל רותקו לשירתה, ובסוף השיר הרענו לה כולנו במחיאות כפיים. דייזי היתה מאושרת והפכה להיות יד ימיני למשך חצי השעה הבאה. הזמנתי אותה לבוא ולעמוד לידי. היא נעמדה כמנצחת על מקהלה, נתנה לי סימן לנגן שוב את האקורדים הפותחים והניפה את ידיה לעבר שאר התלמידים שקולותיהם הצטרפו עכשיו אל המקהלה.

כשהעליתי בדעתי את "הליכה לקיסריה" לא חשבתי לרגע כיצד השיר יישמע בקולותיהם המתחלפים של חבורת מתבגרים. ה"אֵלִי" הראשון היה כה דיסוננטי וצורם, עד כי כל הכיתה פרצה בצחוק רועם. כל אחד האשים את מי שלידו בזיופים וכולם עמדו על כך שהם עצמם לא זייפו, למעט סלבה שפניו היו סמוקות ממבוכה. קולו נסק לפַלסֶטו חינני ולכולם היה ברור שהוא לא יכול להתנער מאשמה. אבראהים שתק ומיאֵן לשיר. לא לחצתי עליו וקיוויתי שהעידוד יבוא מצד חבריו. עשינו ניסיון נוסף, והפעם הזיופים היו צורמים מעט פחות. אהבתי את האנרגיה שהחלה לזרום בכיתה. אבראהים ניגש אלי בשקט וביקש לצאת החוצה.

"מה קרה, אבראהים?"

"אסור לי לשיר את זה, אני מוסלם," אמר במבט מושפל.

ליבי נמס בקרבי. "תקשיב טוב למילים של השיר. אללה, אלי, נַפְס אִישִי[3]." ראיתי שהוא עדיין לא התרצה ועודדתי אותו לשבת במקום ולשיר בלב, ובכל פעם שחוזרים על המילה "אלי", להחליפה ב"אללה".

בסיום השיעור האחרון נכנסתי לחדר המורים. אחינועם, המורה לאמנות, היתה לבדה בחדר ופישפשה בתיקה.

 הַיי, שי," אמרה בקול חלוש.

"עייפה?"

"מותשת. שני פתקים אדומים הייתי צריכה להוציא היום. הם קראו לי 'השופט תבריזי' ולשיעור התחילו לקרוא 'הדרבי לאמנות מודרנית'," היא נאנחה. "בקושי תחילת דצמבר ואני כבר רצוצה. אני לא יודעת איך אחזיק עד סוף השנה."

"מי בכלל חושב עד סוף השנה? תחשבי חיובי, תחשבי חנוכה. עוד שבועיים וחצי."

"כן, זה מחזיק אותי," אמרה והניחה לחיפוש בתיקה. "אתה יודע, החברות שלי, שעובדות מהבוקר עד הלילה בהיי־טק, חושבות שאני עושה חיים. עוד מקנאות שיש לי בעל שעושה מספיק כסף, כדי שאני אוכל לעבוד בעבודה הזאת. אני מתביישת לספר להן מה אני עוברת באמת. כל ההשפלות, הלחצים של דפנה, אני עייפה מכל זה."

"אולי נלך לאכול משהו?"

"לא, חמוד, אני צריכה ללכת הביתה..."

"את גם צריכה לשחרר קצת קיטור, אלא אם כן את רוצה להוציא את זה על בעלך או על הילדים."

"מה שתגיד," התרצתה. "אבל אין לי כוח לשבת פה ביפו, אני רוצה להתרחק קצת."

"ניסע לגבעתיים," הצעתי. "נשב ב'טאטי', ליד הבית שלך.


[1]  פוּי, הפכת להיות כמו היהודים! תתביישי! טפו עלייך!

[2]  לא יודעת מה יקרה, אדבר איתךָ מחר, ביי.

[3]  אותו הדבר.

"שהאדה", אחד מעקרונות האיסלאם, שמשמעותו בערבית היא "עדות", מבטא לא רק את בלבול הזהויות של הגיבור והמסע הרוחני שאותו הוא עובר, אלא גם את עדותו על חייו ועל החיים שסביבו, וכן את תחושתו של הסופר לגבי הקשר הסבוך והבלתי נפרד בין שני העמים ושתי הדתות.

הדרמות ברומן רבות, ולא נוגעות רק לעניינים פרטיים, אלא גם לעניינים חברתיים ולאומיים: יחסי ערבים־יהודים, הומוסקסואליות וזהות מינית, הריון מחוץ לנישואים, נשים בחברה הערבית, תהליכי ג’נטריפיקציה, אלימות, פערים חברתיים ועדתיים ומערכת החינוך בישראל.

ענו על השאלה, ואולי תזכו בספר: מה משמעות הביטוי "סירתי זיי אליאהוד" המופיע בפרק הראשון?

את התשובה יש לשלוח לכתובת הזו. נא לציין שם מלא, מייל תקין וכתובת למשלוח הספר.

>> לקריאת כללי התקנון

>> אתה אוהב אותי - החיים לפני הילדים