גלג"ל (גאווה לכל גיל) היא קבוצת התיאטרון הקהילתי של המרכז הגאה שנפתחה בשנת 2009. כיום חברים בה 13 שחקנים חובבים מגוונים מבחינת מגדר וגיל. "לכל חברי הקבוצה יש קשר חזק לקהילת הלהט"ב", מסביר במאי הקבוצה חיים טל, "הרעיון בבסיס הקבוצה הוא להשמיע את כל הקולות בקהילה: בקבוצה חברים קשיש מקשת הזהב, אמהות מארגון תהלה, אחות לטרנסג'נדר, לסבית מארגון בשלה, ש"ש באיגי, דתי לשעבר ושלושה חיילים".
"אחת לשבוע חברי הקבוצה עוברים שיעורי משחק, תנועה וקול עם הצוות המקצועי ומשבוע לשבוע ניתן לראות שיפור משמעותי", מספר טל, "הגדולה של התיאטרון הקהילתי היא בכוח שקיים בו להעצמה אישית. במפגשים השבועיים חברי הקבוצה מתמודדים עם סיפוריהם האישיים, ובערך כל שנה וחצי אנחנו מעלים הצגה שקשורה בהם. אני רואה בתיאטרון חלק מהמאבק בהכרה בקהילה הגאה ובמלחמה בהומפוביה".
ההצגה מציגה את מה שהתרחש דקות ספורות לאחר הרצח. בית החולים הופך למרכז הבמה שעליה הנערים והנערות הפצועים נאבקים על חייהם ועל מקומם במשפחה תחת עיניהן הבוחנות של הציבור. ההצגה עלתה לראשונה ביולי 2015 לציון שש שנים לרצח בברנוער ובצירוף מקרים טרגי, שעה וחצי לפני הבכורה, קיבלו חברי ההצגה הודעה על דקירתה של שירה בנקי ז"ל. תפאורת ההצגה הפכה "אמיתית" וההצגה קיבלה משמעות נוספת שהשפיעה רבות על השחקנים והצופים בהצגה.
>> שומרת אחותי: שני אחים שגדלו להיות שתי אחיות
תהליך הכתיבה היה מסע ארוך ואליו היה שותף גם המחזאי רוני אלמוג: "גם השחקנים הם שותפים בפיתוח ההצגה ולכן הם מוגדרים כשחקנים יוצרים. חלק גדול מהטקסטים לקוח מתוך טוקבקים שהיו ברשת, מאמרים הומופובים, למשל של מנחם בן ושל חברי כנסת, וכן טקסטים של אנשים שעשו טיפולי המרה". ההצגה זכתה להצלחה רבה וקבוצות נוער מכל רחבי הארץ הגיעו לצפות בה. בני הנוער מגלים בה עניין רב מפני שגיבורי ההצגה כולם בני נוער, ומרכז העלילה הוא גיל ההתבגרות והקונפליקטים עם ההורים.
איזי ריימונד בן ה-79 הוא המבוגר ביותר בקבוצה. ריימונד יצא מהארון לפני מספר שנים כששיחק בהצגה "גייריאטריה" שהציג את סיפור חייו. "מאוד פחדתי להופיע בפני קהל, חיים שכנע אותי ומאז אני בקבוצה כבר 7 שנים. התיאטרון נתן לי תמריץ לצאת מהארון בפני המשפחה. הבנתי שאם אני יכול לספר את סיפור חיי בהצגה בפני זרים אז הגיע הזמן לספר למשפחה. לאחת ההצגות הראשונות הזמנתי את אחי ואת אשתו וילדיו וככה יצאתי בפניהם מהארון והם קיבלו את זה בצורה טובה מאוד. אני לא חושב שיש לי כשרון רב אבל אני מקווה בעוד שלושים שנה להיות בהבימה".
גם אור דוידוביץ אזר אומץ וחשף את סיפורו בפני חבריו לעבודה: "לפני 13 שנים עברתי ניתוח לשינוי מין ורק אחריו קיבלתי ביטחון ללמוד משחק כמו שתמיד רציתי. בהצגה אני משחק בחור טרנסג'נדר שאיבד את הזיכרון בפיגוע וההצגה נתנה לי חשק לספר למקום העבודה שלי, בו אני עובד כבר שנתיים, שאני טרנסג'נדר. חמישים חברים מהעבודה באו לראות אותי משחק ומאז הקשרים בעבודה השתפרו משמעותית. זה משהו שבחיים לא חשבתי שיקרה."
יונתן, דתי לשעבר והצעיר בקבוצה רק בן 17: "ההורים שלי דתיים, סיפרתי להם שאני הומו אבל הם לא מקבלים אותי ומאוד מפחדים שאנשים אחרים בסביבה שלהם יידעו עליי. לכן אני לא יכול לגלות להם שאני חבר בתיאטרון וכשאני הולך לשם אני ממציא המון שקרים ותירוצים וזה מאוד קשה לי. גם ביקשתי שהשם שלי לא יופיע בתוכניה ותמיד כשמצלמים תמונות אני דואג שלא יצלמו אותי. בבית אני לא יכול להיות מי שאני באמת ובתיאטרון אני מרגיש גאה בזהות שלי ומקבל ממנו המון סיפוק וכיף, וגם עוזר לקהילה הגאה להילחם בהומופוביה”. נילי חריש, פעילה בארגון "בשלה", מספרת ש"הקבוצה הפכה להיות התשוקה העיקרית בחיי ואני מאמינה שההצגה יכולה לגרום לשינוי אמיתי ביחס החברה ביחס ללהט"בים".
"ההצגה התקבלה לפסטיבל בינלאומי לתאטרון חובבים בספרד (Fitag) וכעת אנחנו מנסים לגייס כספים כדי שנוכל להשתתף בפסטיבל," מסכם טל, "אנחנו גם מחפשים פנים חדשות מגיל 17 ומעלה לבוא להצטרף אלינו למסע מרתק".
"סימנים חיוניים" | המרכז הגאה | 5.6, 6.6, 2.8
רוצים לזכות בכרטיסים למתחם ה-VIP של XL במצעד הגאווה? לחצו כאן