לעולם לא אשכח את המחזמר הראשון שראיתי. זו היתה ההפקה של "גבירתי הנאווה" עם ריטה בתיאטרון הבימה ששינתה את חייו של זאטוט חולמני לנצח. אני זוכר את האקסטזה שאחזה בי לאורך ההצגה, ואיך יצאתי מסוחרר לגמרי מהאולם. הכרחתי את הוריי לרכוש גם את הקלטת, האזנתי לה מדי יום והתמכרתי לשירים המופתיים של המחזמר הקלאסי. מאז הפכתי לחסיד נלהב של הז'אנר והשתדלתי לצפות בכל מחזמר שהציג על במות ישראל, וגם רבים מחוצה לה. בשנים האחרונות אני נרגש מגל מחזות הזמר האדיר ששטף אותנו, ומאושר לראות את הז'אנר ממשיך להשתכלל ולצבור קהל חדש וצמא. בהחלט ניכר שההפקות הישראליות מתאמצות ליישר קו עם הסטנדרטים הבינלאומיים של ווסט אנד וברודוויי. לפעמים זה אפילו מצליח (ע"ע "עלובי החיים"), לפעמים זה לא (ע"ע "סיפור הפרברים"), ולפעמים זה כמעט מצליח כמו במקרה של "היירספריי".
אז סליחה שאני הורס את קרנבל הסופרלטיבים של ידידי המבקרים, לא יודע מתי לאחרונה ביקרתם בניו יורק, אבל ברודוויי זה ממש לא. אין ויכוח שזו הפקה מושקעת, אנרגטית ומשמחת לבב אנוש, אבל לא מדובר בספקטקל יוצא דופן שמספק את אפקט ה"וואו" הנדרש. לא תמצאו שם במות מסתובבות, פירוטכניקה או אפקטים מיוחדים מעבר לבקבוק ספריי לשיער גדול במיוחד. מעבר לכך שהעושר הוויזואלי מוגבל, ההפקה שביים שוקי וגנר לא מהוקצעת מספיק וסובלת משלל בעיות טכניות. החמורה מכולן היא הסאונד – התזמורת עולה על קולות השחקנים לא פעם, והמיקרופונים בוגדים לפרקים גם בסצנות ללא מוזיקה, עד שכמעט לא שומעים את השחקנים מדברים. תוסיפו לזה קוליסות שממאנות להיסגר בזמן, ועוד מיני תקלות טכניות מהסוג הזה. כן, אלו בעיות טכניות בלבד, אך הן עדיין צורמות ופוגמות בחוויית הצפייה, ובטח לא מאפשרות להפקה לזכות בכותרת "לא נופלת מהפקות בברודוויי".
לאחר שזה נאמר, צריך בכל זאת להוריד את הכובע בפני המפיק העצמאי הצעיר והאמביציוזי, מאור מימון, שגרם להפקה הזאת לקרום עור וגידים ולהפוך מדמיון למציאות. בימינו ההבדל מורגש היטב בין הפקות מחזמר עצמאיות והפקות מחזמר של התיאטרון הרפרטוארי, בעיקר מטעמי תקציב, אך "היירספריי" נותן פייט רציני עם שואו ברמה גבוהה בזכות מפלצת הכישרון שנוצרת מהקאסט המסור שלו.
אבל הניצחון האמיתי של "היירספריי" שייך בכלל לכוכבת הראשית שלו, רוני מרחבי. אחרי אינספור תפקידי מקהלה שתמיד בלטה בהם, השדה המוכשרת הזו סוף סוף מקבלת את קדמת הבמה, ומצדיקה בכל רגע עד כמה היא ראויה לכך. למעשה, מרחבי שמגלמת את דמותה המשעשעת ונוגעת ללב של טרייסי טרנבלד, היא אחת הסיבות המרכזיות שהמחזמר מהנה כל כך. אמריקה כולה התאהבה בריקי לייק כשגילמה לראשונה את דמותה של הנערה העגלגלה והדחויה בסרט הקאלט הטראשי של ג'ון ווטרס עליו מבוסס המחזמר, ובדיוק כמוה, מרחבי גורמת לכל אדם שיושב בקהל להתאהב בה. אין אופציה אחרת. מקולה המרגש, דרך הטיימינג הקומי המדויק ועד הקלילות בה היא מתנועעת – מרחבי מתמסרת לתפקיד בכל רמ"ח איבריה, וגורמת לו להיראות כאילו נכתב במיוחד בשבילה. בזכותה האמירה החשובה של המחזמר זוהרת לאורך כל ההצגה, ונשארת בלבבות הצופים הרבה אחרי שהם עוזבים את האולם.
מרחבי היא לא היחידה שמתמסרת כל כולה לתפקיד. עידו רוזנברג, שמגלם את לינק לארקין הנער היפיוף בו טרייסי מתאהבת, מזכיר לנו בדיוק למה התגעגענו בשנה שנעדר מבמות ארצנו והתגורר בניו יורק. זה לא חדש שרוזנברג הוא כוכב על שנוצץ במיוחד במחזות זמר, כי אז כישרונו האדיר גם כזמר ורקדן מקבל את מלוא הביטוי. רוזנברג לא מאכזב גם הפעם ומפתיע עם לינק קצת שונה, רכרוכי משהו, שמעניק רובד חדש ומרתק לסיפור המוכר. עוד פצצת כישרון שחורכת את הבמה היא טלי אורן בתפקיד ולמה פון טאסל, מפיקת תכנית הריקודים בה טרייסי חולמת להשתתף. למרות שהתפקיד קטן יחסית, אורן הופכת אותו לענק וגורמת למישל פייפר, שגילמה את אותה דמות בגרסה הקולנועית של המחזמר, להחוויר. גם אורן כמו רוזנברג היא שחקנית מחזות זמר אולטימטיבית, וכמו ב"בילי שוורץ", גם כאן היא מדהימה בקולה ואחראית לרגעים המצחיקים ביותר בהצגה.
איציק כהן הוא הליהוק האולטימטיבי לתפקיד עדנה, אמה השמרנית של טרייסי, הרי הוא הדיוויין הישראלי המקורי – הרבה לפני שאילן פלד התחיל ללמוד ב"בית צבי", כהן כבר חרש את במות המועדונים עם דמויות אגדיות כמו חסידה וגלדיס בהרכב הדראג הציוני הראשון, "בנות פסיה". כהן מוכיח שוב עד כמה הולם אותו תפקיד נשי, וגם הביצוע שלו מתעלה בהחלט על זה של ג'ון טרבולטה בגרסה הקולנועית. עידן אלתרמן משעשע כווילבור אביה של טרייסי, ויחד עם כהן הוא אפילו מצליח לגרום לאחד הנאמברים החלשים ביותר של המחזמר לעבוד. משי קליינשטיין שמגלמת את חברתה הטובה של טרייסי, לא שחקנית מצטיינת אך מפצה על כך בקולה הנפלא. נוי הלפרין חיננית כאמבר הביצ'ית. מתן און ימי מלא כריזמה וקסם בתפקיד סיוויד הרקדן השחור, ורודי ביינסין שמגלמת את אמו אמנם מספקת כמה מהביצועים הווקאליים המרשימים ביותר של המחזמר, אך לא אמינה לרגע בתפקיד שהיא מסמנת במקום לשחק.
התפאורה של במבי פרידמן לא מספקת, כאמור, אך התלבושות הנהדרות שעיצבה מאיה מידר מורן ומשחקי התאורה של קרן גרנק תורמים מאוד לחגיגה הצבעונית. עוד גורמים שעוזרים להפקה הזאת להתרומם הוא התרגום העברי העכשווי והטבעי של דניאל אפרת, שנשאר נאמן למקור ואף הצליח לשזור בו כמה הברקות מקוריות, והכוריאוגרפיה המקסימה שרקח עומר זימרי. מראש "היירספריי" הוא מחזמר של ריקודים יותר ממחזמר של שירים, ולו רק כי עלילתו מתרכזת בתכנית ריקודים טלוויזיונית בסיקסטיז. דווקא בלהקת הרקדנים עצמה, שמורכבת מכמה רקדנים הבולטים בכישרונם וכמה שקצת פחות, מורגש חוסר האחידות. לא תמצאו בשורה אמיתית בריקוד או ביצועים עוצרי נשימה, אבל עדיין, המחול הוא חלק משמעותי ממקור הכוח של המחזמר.
"היירספריי" מנצח בנוקאאוט בקרב מול "פשוט לאהוב", המחזמר החדש של תיאטרון הקאמרי משירי אריק איינשטיין, שמשווק כמוהו כמרענן קייצי לכל המשפחה ופונה לאותו קהל. למרות שאינו חמוש בלהיטי ענק כמו אלו של איינשטיין, ומעבר לשלושה שירים מעולים ("יום טוב לך בולטימור", "צליל פעמונים" ו"לא נפסיק לרקוד") כל שאר הפזמונים שכתבו סקוט וויטמן ומארק שיימן נשכחים מיד כשמסתיימים, "היירספריי" הוא פאן טהור שלא לוקח את עצמו הרבה יותר מדי ברצינות. באופן כללי יש מחסור במחזות זמר קומיים כמו "חנות קטנה ומטריפה", "המפיקים" ו"מופע האימים של רוקי", ועד שעולה אחד כזה במחוזותינו זה לא עניין של מה בכך.
למרות שלל הבעיות שמניתי, השלם גדול מסך חלקיו ב"הירספריי". זה אולי לא מחזמר השנה, אבל עם משב הרוח המרענן שהוא מספק, אף אחד לא יכול להתווכח. חובבי הז'אנר (בעיקר נשים וגייז) בטוח ייהנו מהמסיבה הקאמפית הזאת. לחיי דור העתיד של מחזות הזמר בארץ, ואמן שנזכה לראות גרסה ישראלית ל"וויקד" ול"קינקי בוטס" במהרה בימינו.