אם ניהלתם איתי שיחה של למעלה מחמש דקות, כנראה דיברנו על האירוויזיון. לא ברור מה קדם למה, מה חנך את מי - הקהילה הגאה את האירוויזיון, או האירוויזיון את הקהילה הגאה. כלומר, האם להט"בים נתפסים בעיני הציבור כשמחים, מרימים, מוגזמים וכו' בגלל הייצוג והעיסוק שלהם בתחרות הזמר האירופאית, או אולי להיפך, והתחרות עוצבה ברבות השנים בדמות הקהילה שתמיד אהבה אותה. כך או כך, {הערב} יעמוד חובי סטאר (בהצלחה, מאמי) על הבמה בשטוקהולם, אתם תשבו בבית, בחוץ יהיו אלף מעלות, אתם תחשבו שאירופה אנטישמית ועדיין תצפו גם בשנה הבאה.

בקיצור, זה הזמן האידאלי לאחד את שתי האהבות הגדולות של חיי - גלי עטרי וטקסטים שהם רשימות - ולערוך רשימת טופ טן של השירים הכי טובים שהלאום המיוזע שלנו אי פעם ניסה לשווק לגויים כ"פופ" או "נאורות". יכללו כאן רק שירים שהעפילו לגמר, לכן כל מיני יציאות מהקדם (״זודיאק״, ״דף חדש נפתח״, ״בית בקצה הקשת״) או שירים ששלחנו ולא הגיעו לפינאלה (הלב עדיין כואב על גורלה של מיי פיינגולד) – לא יהיו פה. אפשר ורצוי לצעוק בטוקבקים "איך העזת לשכוח את...".

מקום 10: אדי באטלר - זה הזמן (2006)

יהיו שיגידו ש״יבוא יום״ של שרי צוריאל ומוטי גלעדי הוא שיר האירוויזיון הישראלי הגרוע ביותר, והם טועים. זה גם לא ״שירו״ של הפאטה מורגנה האנושית שרה'לה שרון או אפילו ״אין דבר״ של פצצת האנטי-כרימזה טל סונדק. לא ולא. טיילו נא בדמיונכם לשנת 2006, שנה אחרי הגראנד סלאם של שירי מיימון באטלנטיס או איפה שהגמר שלה לא נערך (אוקראינה, בסדר, נו). הקדם בארץ היה לא רע, אבל עקב כישוף אפל, כנראה, שלחנו את אדי בטלר עם השיר ״זה הזמן״. ובכן, זה לא היה הזמן ולא המקום. כנראה השיר הכי קרקר-בלי-כלום שאי פעם נכתב, שמורכב ממילות מפתח שנגזרו מכרטיסי ברכה: לאב, טיים, טוגת'ר. יש לו לחן של איטריה ובאופן כללי לא ברור איך לא שלחנו את הדאיימונד'ז באותה שנה. לראיה: אף אחד לא מניף דגל ישראל בקהל כי כולם עסוקים בלמות מבפנים:

 

מקום 9: שוקולד, מנטה, מסטיק - אמור שלום (1976)

למקרה שתהיתם, לא סאדאת וקרטר גרמו לנו לחתום על הסכם השלום ב-79', אלא ירדנה ארזי, בשתי זרועות חסונות ותסרוקת שנלקחה מעולם התוכן הפדופילי. שלוש שנים לפני אותה חתימה ההיסטורית, ארזי, לאה לופטין ורותי הולצמן עלו על הטריק המדהים שמשרת את ישראל נאמנה באירוויזיון: שיר שבכותרת שלו מילה אחת שהגויים מכירים. האם כל האיטלקים והמולדביות הבינו שכל השלום הזה שהן דורשות הוא בסך הכל ד״ש לאהוד מנור? לא, אבל זה לא משנה כי יש להן את קטע הסקאט הביזארי הזה ב-01:45. כל חובב ידע להגיד לכם שהשיר זכה להצלחה מינורית ברחבי היבשת, ותורגם גם לגרמנית, אבל לא כל אחד ידע להמליץ לכם על הקליפ המדליק שהשלישיה צילמה, בו הן נשענות בפתיינות על כל מיני ציוני דרך אדריכליים בתל אביב כמו כיכר אתרים ובניין העירייה:

 

מקום 8: פינג פונג- שמייח (2000)

רגע אחד, שקט בבקשה. תנוח דעתכם. נכון שזה הכי היפסטרי ללכת על השיר שהגיע למקום מאה מתוך ארבעים, ונכון שחברי הוועדה שבחרה בפינצטה את שק האירוניה הזה היו צריכים להתפטר בבושת פנים. הכל אמת, אבל בחיי שמדובר בשיר ממש חמוד. יש לו אינטרו מהמם ופזמון קליט ושרה אותו מישהי בשם פג'ויה. אם אכלתם פעם פג'ויה – מזל טוב, אתם כנראה שכנים של ההורים שלי בקיבוץ. ההופעה היתה על הפנים, אבל השיר כלשעצמו ממש חמוד ומזכיר לכולנו שסוף המילניום היה תקופה של תקווה: אקי וסנדי, האלבום השני של להקת אקווה, מפלגת ישראל אחת - חלום! כולם זוכרים שחברי הלהקה נופפו בדגלי סוריה על הבמה, אבל זה היה מעשה מחתרתי ואופטימי, ובינינו, זה פשוט הקדים את זמנו. אנחנו חיים היום בעולם בו פולין שלחה שיר ארוטי על בנות סלביות והנציגות של רוסיה היו סבתות שובבות שאפו לחם על הבמה, אז כמה דגלונים, זה מה ששבר אותנו?

מקום 7: הכל עובר חביבי - הלילה (1981)

גם הוא בוגר הפקולטה ע״ש מילה אחת בכותרת השיר, כדי שהאירופאים יוכלו להבין, וגם הוא עשה את זה כמו גדול. לשלומית אהרון היתה פתיחה של חמש אצבעות על הבמה, ואם היא היתה יולדת בשידור חי, החוק האירופאי היה מחייב אותה לקרוא לילד אבבא-ג'וני-לוגן-מארי-דוד-והגלים, לכן היא הצליבה רגליה וקיוותה לטוב לאורך כל הנאמבר. אין ויכוח על כך שהכל עובר חביבי היא הלהקה הטובה ביותר שפעלה בזמר העברי, ולו רק בגלל שיש להם שיר ששמו כשם הלהקה, מה שעשרים שנה מאוחר יותר ייתן לגלעד כנהא את ההשראה לשיר "ג'ירפות". "הלילה" הוא שיר ששרו בכל מסיבת סיום י"ב בפריפריה, ובצדק רב. הוא עונה על התקן האירוויזיוני של סולנית ששרה מילה אחת בזמן שזמרי הליווי ממלמלים משהו אחר בהרמוניה, ועל התקן החשוב עוד יותר: אישה שעוברת מיד ליד כמו סיגריה, כי עמוק בפנים האירופאים הם גדולי המיזוגנים ושוויץ, למשל, נתנה לנשים זכות בחירה ב-2004 בערך.

 

מקום 6: אילנית - אהבה היא שיר לשניים (1977)

אילנית היא מוסד אירוויזיוני שלא זוכה למספיק הכרה. היא היתה הנציגה הראשונה שלנו בתחרות, אבל הממתק האמיתי שלה בתחום הוא השיר הזה, שהושר גם בנקודת מפנה נוספת בתרבות הישראלית - נכון, סוף העונה השניה של "השיר שלנו". לדעתי, זה אחד הנאמברים הכי לא מוערכים בקאנון האירוויזיוני הישראלי, וממש חבל שכך כי את דנה מזמינים לכל מופע יובל קיקיוני של איגוד השידור האירופאי, אבל אילנית, שייצגה את ישראל פעמיים באירוויזיון והתוותה את הדרך לפצצות מין אחרות כמו דנה אינטרנשיונל ויזהר כהן - מה איתה? גורנישט. זאת ועוד: השמלה של אילנית הקדימה אץ טרנד הכפתנים באיזה עשרים שנה. תוכלו למצוא היום חיקויים עלובים שלה באסוס, רק שהם תפורים מאסבסט ויעשו לכם פריחה במפשעה לכל הקיץ.

מקום 5: יזהר כהן - עולה עולה (1985)

כל שיר עם מחיאות כפיים בילט-אין הוא שיר מוצלח מבחינתי. הסיבה היחידה ש״חברים״ שרדה עשר עונות באוויר בלי עירום או בדיחה אחת שלא יכולת לראות מקילומטר היא שאנשים רצו למחוא כפיים יחד עם הפתיח. בסופו של דבר לג'ניפר אניסטון נמאס כי היא ממש רצתה להתקדם בתחום הסרטים השונים שנשמעים אותו דבר, והם סגרו את המפעל.

יזהר כהן חשב בטעות שהוא נשלח לתחרות 'הבגד עם הכי הרבה כתפיים', וגם כשגילה את טעותו – זרם עם זה והלביש את מלוויו בחלוקי ג'ודו ססגוניים, כנראה כמחווה לסרטי אמנויות הלחימה שהיו מאוד פופולריים באייטיז. ועם הצלחה לא מתווכחים, כי בכל זאת, השיר הגיע למקום החמישי בתחרות.

לא מומלץ לשמוע את השיר בזמן נהיגה מחשש להרמת-יתר שתגרום לתאונות דרכים. מניסיון, מה שנקרא. כיוון שהגרסה מהתחרות בשוודיה ארוכה מדי ובאיכות וידאו גרועה, צירפתי את הגרסה מהקדם, שלקחתי מערוץ היוטיוב הרשמי של אדם, שהיה זמר ליווי של כהן בנאמבר המושלם הזה. בדיעבד, מתגלה שהאייטיז היו העשור הכי עליז בתולדות הפופ העברי - גם השיר הזה, גם אדם, וגם תקופת הסטרייט אקטינג של יהודה פוליקר. מדהים.

4. דפנה דקל - זה רק ספורט (1992)

בנימה אישית, זה אחד האירוויזיונים הראשונים שאני זוכר את הצפיה בו, ולכן יש לו מקום מיוחד בליבי. הייתי ילד עגלגל, פעור עיניים, כנראה בשמלה (״אני סתם מודד את זה, אמא! זה נעים על הגוף!״), ועפתי על דפנה דקל כאילו יש לי כנפיים ועוד מעט אני נוגע בשמיים. השיר נכתב כמחווה לאולימפיאדה שנערכה באותה שנה, ודבר דומה עשינו עם "להאמין", השיר של דוד ד'אור מ-2004, שהיה אמור להזכיר, כנראה, את הצונאמי בתאילנד מאותה שנה בכך שהיה אסון בקנה מידה בינלאומי.

"זה רק ספורט" הוא שיר החתונות האולטימטיבי כיוון שהוא גם שמח ווגם מדבר על מישהי שהחיים מאכילים אותה כאפות אבל ממשיכה לחלום על קלידן שמתחצף, שזה כמובן שם קוד לעצמאות כלכלית וחיי מין מספקים יותר. בקיצור, בנות, אם מישהי פה מרגישה כלואה במערכת היחסים שלה – ממש אין צורך, ואתן יכולות יותר. ספורט ואהבה, אגב, הם בדיוק אותו דבר: שניהם לא נוכחים בחיים שלי.

3. עפרה חזה - חי (1983)

השיר הזה הוא עדות לראש היהודי: האירופאים חשבו שהם סתם מצביעים לשיר שמח עם רקדנים צהובים וסולנית שעונה על כל הפנטזיות האוריינטליסטיות שלהם, אבל בעצם זאת היתה הצבעה באו״ם, והם אישרו לנו מדינה יהודית לנצח נצחים. בלי התחרטויות, אירופה, עם ישראל חי, אתם בעצמכם אמרתם. ברצינות אבל, מדובר בשיר די מושלם - שלוש דקות של כיף, עם בניה מותחת ומשמחת לקראת הפזמון, שכולו התפרצות של כיף, ועפרה היתה יפה כמו מלאך בהופעה. כמו אילנית, גם חזה לא מקבלת מספיק קרדיט על הכבוד היחסי שהיא השיגה לנו בתחרות, וחבל שכך. מה שכן, יש לי בעיה קלה עם המילים - כאשכנזי, השיר היחידי שסבא שלי שר לאבא שלי היה ״פונאר״. כמובן שבקיבוץ באותן שנים לא היה מקובל שהורים ידברו עם הילדים שלהם, ובטח שלא ישירו להם משהו שהוא לא המנון הפרטיזנים. לכן, ברמה האישית קצת קשה לי להתחבר ל"חי", אבל מבחינה אסתטית ומוזיקלית, ברור לי שמדובר בלהיט.

2. גלי עטרי ולהקת חלב ודבש - הללויה (1979); דנה אינטרנשיונל - דיוה (1998)

שני שירים שהביאו ת'אליפות, שהושרו על ידי תימניות, ושההופעות מתאפיינות בפריטי לבוש יחודיים. ב״הללויה״, רשות השידור הכריחה את גלי עטרי ללבוש שמלה מעל מכנסיים, שזה כמו לשים לחם בתוך פיתה - רעיון מעניין, אבל קצת מיותר. בביצוע ל״דיוה״, דנה לבשה שמלה רגילה לחלוטין, אבל בסיבוב הניצחון עלתה לבמה עם שאל נוצות כמו איקרוס מודרני, וכמו איקרוס, היא עפה קרוב מדי לשמש (יואב גינאי), ובגלל זה, שנה אחר כך, באירוויזיון בירושלים, היא החליקה ונפלה כשהיתה אמורה להגיש את הפסלון לשיר הזוכה.

את "הללויה", אני לא באמת אוהב, כי כמו כל מי שלמד איתי בתיכון, הוא מנסה למכור לי שאנטי כקונספט לגיטימי. דירגתי אותו כאן כי אני מבין את החשיבות התרבותית שלו וכי ניצחנו את פצצות הפופ "סוקרטס ספורסטאר" ו"ג'ינגס חאן", אבל הדבר האחרון שאני רוצה בחיים שלי זה לתת יד ביד ולהדהד בהמון צלילים. "דיוה" זה כבר סיפור אחר. השיר לא נשמע כמו שום דבר ברדיו הישראלי באותן שנים - הוא נשמע כמו פאן, כמו חו"ל. הוא לא ייצג את ישראל במובנים האירוויזיוניים הקלאסיים - שדות חיטה, חצאיות רקומות, חלב עזים - אלא ניסה לייצר תדמית חדשה, זוהרת וסקסית. לילד בן ה-12 שהייתי זה קסם, ולילד בן ה-12 שגר לי בלב עד היום זה עדיין קוסם.

1. שירי מיימון - השקט שנשאר (2005)

אני זוכר את שיחת הטלפון הנרגשת שניהלתי עם חברה טובה בזמן ההצבעות, כי באמת חשבנו שהנה זה קורה, וישראל הולכת לנצח שוב. גם היום האירוויזיון מוציא בי צדדים פטריוטיים, כאלה שחנקתי בכרית במהלך שירותי הצבאי. לדעתי, אגב, אני לא לבד בקטע הזה. בשכבת הגיל שלי, זו שזוכה כרגע לעדנה תרבותית ומכונה דור ה-Y, לשיר הזה יש חשיבות תרבותית המנונית כמעט. לא מעט ממי שגדלו להיות הומואים מופלאים ידעו להגיד בדיוק איפה הם היו (בארון) ומה הם הרגישו בזמן הביצוע של שירי. ובאמת, הכל עובד בנאמבר הזה: הגיטרה, המעבר לאנגלית, הקליפ עם המסוק בגן הבהאיים עם החסות של אר.סי קולה וכמובן השמלה. בכלל, מבט הניצחון שלה בסוף הנאמבר זה משהו שצריך לשדר בלופים בגני ילדים כדי שילדות יגדלו להיות הורסות. כיוון שדקה ורבע אחר כך אירופה הבינה שהיא בעצם לא בסדר עם הכיבוש, הפסקנו לעלות לגמר, כך ששירי מימון שרה בעצם את שירת הברבור של ישראל בתחרות, עם נצנוצים חולפים באפלה בדמות בועז מעודה ונדב גדג'. אבל איזו שירת ברבור מפוארת זו היתה, יא אללה.

>> חג עצמאות שמח! דנה אינטרנשיונל מברכת אתכם

>> "חייל, שפר הופעתך והצנע נטייתך"

>> החבילה המפלצתית של "דה גיים" מפחידה אתכם?