פולין מרי טארן, או בשם העט המוכר יותר שלה, רנה ויויאן, הקדימה את זמנה במובנים רבים, הן כלסבית מוצהרת וגאה, הן כפמיניסטית, הן כסופרת והן באורח חייה, שמזכיר את חייהן של אגדות הרוקנרול של המחצית השנייה של המאה ה-20, למרות שנולדה ב-1887. חייה היו רצופי מאהבות, סמים ואלכוהול, מלווים, באופן לא מפתיע, בדיכאון והפרעות אכילה, והיא מתה בגיל 32 בלבד. עתה, תורגם לעברית בפעם הראשונה קובץ הסיפורים שלה "האישה עם הזאבה", והוא רואה אור בהוצאת אפרסמון.
למרות הציפיות שאולי יכולות להיווצר סביב הביוגרפיה המורכבת של המחברת, "האישה עם הזאבה" - ספר לא ארוך ובו 17 סיפורים קצרים - אינו "ספר על לסביות" או אפילו יצירה שנופלת בקלות תחת ההגדרה היבשה של ספרות להט"ב. מי שציפתה למצוא כאן תיאורי ארוטיקה או תיאורי אהבה ורגש מתפתלים בין נשים עלולה להתאכזב מהבחינה הזו, אם כי האהבה למין הנשי ככלל וההערכה לעוצמתו ניכרת פה היטב בין השורות, ומגיעה לשיאה בסיפור החותם את הספר, "בונה דאה" ("אלה טובה"), שם היא כבר נוקטת מפורשות, בפעם היחידה, דברי אהבה של אישה לאישה.
רוב הזמן בוחרת ויויאן לשחק עם זהותה המגדרית כמספרת, כפי שהיא מרבה לפלרטט עם עולם החי במיקומים גיאוגרפיים שונים, כמו להוכיח שעבורה הכל אפשרי. מרבית הסיפורים נכתבו בגוף ראשון ולשון זכר, וכבר מהראשונים שבהם אפשר להבין שהמחברת אוחזת בדעות לא חיוביות מאוד כלפי המגדר הזה: אצלה הם מתוארים כסוגים שונים של קלישאות מצ'ואיזם נפוחות ומלאות חשיבות עצמית, נצלנים, קטנוניים וקנאים כלפי נשים. הם בזים להן, נרתעים מהן ואף מגלים כלפיהן אלימות.
ועדיין קשה לומר, למרות חלק מן הדברים והביקורות שכבר נכתבו על הספר, שוויויאן עצמה נופלת כאן לקלישאת ה"לסבית הפמיניסטית שונאת הגברים". מטרתה היא לא בהכרח להקטין אותם במכוון; הגברים של ויויאן הם לפני הכל מעין כלי המנוצל להעברת הסיפור, שנועד להבדיל אותם מן הדבר החשוב באמת מבחינתה: הנשים. ניכר שהן הדבר לשמו התכנסה, כדי להדגיש לטובתן את הניגוד בין המינים. דמויותיה הנשיות הן חזקות, מוכוונות מטרה והרבה פחות אמוציונליות.
ויויאן שואבת השראה מסיפורי מיתולוגיה רבים, יוונים, נורדיים ועוד. אפילו הזווית היהודית מוצגת כאן, בהתמקדות הסיפור בדמותה הלכאורה-שולית של ושתי ממגילת אסתר. רק בעשורים האחרונים החלו להתייחס לסירובה להופיע במשתה לפני אחשוורוש וחבריו לא כמרדנות מזלזלת שסללה את דרכה של המלכה ה"אמיתית" לארמון המלוכה, אלא כאקט פמיניסטי של שמירה על כבודה וגבולותיה האישיים, ולו גם במחיר איבוד המלוכה או אפילו חייה. ויויאן היתה שם הרבה קודם, מקבילה את דמותה החזקה והבלתי-מתפשרת של ושתי ללא פחות מלילית, מלכת השדים במיתולוגיה היהודית, וכנושאת דגל אמיצה ומודעת.
גם ניתוח מערכת היחסים של דוד ויהונתן המקראיים, ושל רות ונעמי (אותן היא מביאה דווקא כדוגמה לאהבת נפש נשית שאינה "נגועה" בתאוות בשרים) שנראות לנו כמעט טריוויאליות היום בפרשנות להט"בית, נחשב כאן למפתיע ופורץ דרך במילותיה של אישה בתחילת המאה הקודמת.
לאורך הספר כולו תיאוריה חושניים, צבעוניים, ליריים, פנטסטיים וחיים מאוד, ועל אף שבמקומות מסוימים הם נוטים לעומס-יתר, עדיין מדובר ביצירה שנגמעת בקלות, מרתקת ומותירה בקורא רושם עז. ובסופו של דבר היא לא צריכה להישפט בהכרח כספרות להט"בית, אלא לפני הכל כספרות טובה.