אם שואלים את השחקן אנדרו סקוט, היום המשמעותי בחייו לא היה היום שבו זכה בפרס האקדמיה הבריטית לשחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בדרמה הגאה המצליחה "כולנו זרים". גם לא כשקיבל את פרס אוליבייה (פעמיים), המועמדות לגלובוס הזהב או כל אחד מהפרסים הרבים שניתנו לו במהלך הקריירה. זה היה היום שבו צעד ברחבי דבלין עיר הולדתו עם רבבות מחברי הקהילה הגאה לאחר שעבר במדינה החוק המתיר נישואים חד מיניים.
באפריל 2015 הפכה אירלנד למדינה הראשונה בעולם שאישרה זאת, ברמה ארצית, לאחר בחירות כלליות. רק כדי לסבר את האוזן, במציאות שבה סקוט גדל כילד הסיכוי שדבר כזה יקרה היה שווה בערך לסיכוי שמחר מועצת הרבנים הראשית תאשר גיוס חרדים ובבני ברק תתקיים צעדת צעירים עם פיאות ומדים.
"כשהייתי בן 16, זה היה לא חוקי לשני גברים או נשים אפילו ללכת יד ביד ברחוב", סיפר בראיון אחרי שהחוק עבר. "ועכשיו אירלנד היא אחת המדינות הכי מתקדמות בנושא. מדהימה גם העובדה שהחוק עבר אחרי שיח ציבורי גלוי ופתוח, ולא כפי שלרוב קורה, שאנשים מלחששים את הנושא מאחורי הגב: 'אוי, נראה לי שהבן שלה הוא..' וזה חשוב כי הקירבה היא זאת שמתגברת על הדעה הקדומה".
להיות בארון בבית ספר דתי לבנים
כיום, סקוט הוא אחד השחקנים המצליחים והמבוקשים בממלכה המאוחדת. ברזומה שלו הפקות יוקרתיות בתיאטראות הגדולים בלונדון, סרטים רבים (כולל ג'יימס בונד אחד - "ספקטר") ופרסים משמעותיים. הוא חביב האתר GQ (בנובמבר האחרון זכה בתואר איש השנה) ויש לו מקום של כבוד על השטיח האדום בשלל אירועים נוצצים, אליהם הוא מגיע עם חליפות צבעוניות, קסם אישי למרחקים וצחוק כובש. אבל הדרך אל הזוהר הייתה ארוכה ולא תמיד פשוטה.
הוא נולד וגדל בדבלין, בן אמצעי בין שתי בנות, ומתאר את עצמו כילד שקט וביישן במיוחד, עם לקות דיבור קלה. אמו, מורה לאומנות, עודדה אותו לצייר (הוא צייר מחונן) ובגיל שמונה החלה לקחת אותו לשיעורי דרמה. "הידיים של רעדו בכל פעם לפני שהופעתי", הוא נזכר. "אבל ברגע שעליתי לבמה משהו קרה. הרגשתי שם בבית". אחרי שהשתתף בפרסומות בטלוויזיה, בגיל 17 נבחר לככב בסרט מקומי גדול בשם "קוריאה" ועתידו בתחום היה ברור. אבל מחוץ למעגל המשפחה העוטפת ועולם המשחק, המציאות מסביב לא יכלה להיות קלה לילד עדין ויפה עיניים, שידע שהוא אוהב בנים. באירלנד של שנות השמונים, המילה "אירי" היתה פחות או יותר מילה נרדפת ל"קתולי". הכנסיות בימי ראשון היו מלאות, כמרים הטיפו לחיי משפחה וכל אקט חד מיני היווה עבירה פלילית.
בשנות ה-90 עבר העולם הקתולי טלטלה. בעקבות חקירות ממשלתיות נחשפו עדויות וסיפורי זוועה על ניצול מיני של אלפי ילדים ונערים בידי מאות כמרים במשך כמה עשורים. סקוט סיפר שכנער היה שומע בזעזוע את הדיווחים ברדיו, בנסיעות לבית הספר הקתולי לבנים בלבד. שם, המורים היו מדברים בגלוי ובתיעוב על יחסים חד מיניים והבנים מסביבו היו מצחקקים.
"הכנסייה עשתה לי נזק, והוא עדיין נמצא בי", הודה בראיון משנת 2019. "בגלל הצורך להחביא את הזהות שלי איבדתי את גיל ההתבגרות. אבל הצלחתי למצוא בעצמי מחילה שזה, באופן אירוני, דבר שהכנסייה עצמה מלמדת. לקח לי הרבה זמן למצוא את הקול שלי ולהתגבר על הכעסים, ובזכות העבודה שעשיתי על עצמי הצלחתי להשתחרר ממנה קצת".
לאותו בית ספר הוזמן כעבור שנים, כשהוא כבר שחקן מצליח, לשוחח עם תלמידים. "עמדתי באולם בית הספר, באותו מקום שבו נאמרו דברים נוראיים, וחשבתי שאחד מהתלמידים האלה, שאולי הוא הומו, יכול לראות אותי ולהגיד לעצמו שהנה, זה האיש, והוא הצליח לעשות מה שרצה והשונות שלו לא מנעה ממנו כלום. זה היה קתרזיס".
בגיל 20 עבר סקוט לגור בלונדון, עיר שהציעה הרבה יותר אפשרויות לשחקן מוכשר וחבר בקהילה, למרות שלקח לו עוד 17 שנים לצאת מהארון. לא מעט אנשים מהתחום עודדו את הישארותו שם. איש לא חשב ששחקן הומוסקסואל יכול לקבל תפקיד ראשי של סטרייט. הוא שיחק בהפקות תיאטרון ובתפקידי משנה בסרטים וסדרות, ודווקא ההופעה שלו בסרט "גאווה" בשנת 2007 מראה עד כמה הקולנוע אז היה עדיין שבוי בסטיגמה. הסרט מספר על תנועת להט"בים שהוקמה בשנות ה-80 כדי לתמוך ולגייס כספים לטובת מאבק הכורים נגד סגירתם, ועל המפגש הלא צפוי בין חברי הקהילה לכורים המחוספסים והשמרנים. הוא מבוסס על סיפור אמיתי, כאשר בראש מצעד הגאווה של שנת 1985 צעדה משלחת של נציגי הכורים שרצו להוקיר תודה לקהילה.
"בסרט היו 15 דמויות שכולן להט"ביות ולכן אי אפשר היה להבחין ביניהם על ידי ציון ה'הומו' או ה'לסבית', אמר אז סקוט. "זה הכריח את התסריט ואת הקהל לעשות הבחנה שאינה קשורה לנטייה המינית של הדמויות. אני מחכה כבר לזמנים שבהם העובדה שהגיבור או הגיבורה הם להט"בים לא יהווה איזשהו עניין".
את הסרטים וההצגות שבהם הוא משתתף בוחר סקוט בפינצטה - הפקות תיאטרון משמעותיות, סרטים ייחודיים ודמויות מורכבות. הוא נחשב לשחקן אופי רציני אבל רגע אחד ששודר בתחילת 2019 הפך אותו לסלב מזן אחר. זה היה כשגילם כומר אקסצנטרי ושרמנטי בסדרה "פליבג" – כינוייה של כוכבת הסדרה בגילומה של חברתו הטובה פיבי וולר-ברידג'. פליבג מתיישבת בתא הווידויים והשיחה, בהתחלה צינית וקלילה, מגיעה לכאב ותחינה לעזרה. הכומר, שמאוהב בה, שותק ארוכות. בסוף, הוא מוציא מפיו מילה אחת - Kneel (לכרוע ברך). וזהו. הרשת עלתה באש. "הווגינה שלי התפוצצה" כתבה אחת המעריצות ואלפי תגובות דומות הציפו את טוויטר ואינסטגרם. סקוט הפך לסמל סקס לשני המינים וממש לא נראה שזה מפריע לו. הוא אמנם שחקן עומק אבל מתרעם מכל התנשאות שהיא, אוהב סרטי קומדיה קלילים ומגדיר את עצמו כ-sex geek.
"גיליתי שסקס מזדמן זה משהו שלפעמים פשוט צריך לעשות"
עם כל ההצלחה, הכסף והפרסום סקוט נשאר אדם נעים הליכות וצנוע. כשחקן הדמויות שלו בנויות בצורה אינטליגנטית ורב מימדית – הוא מביא חן וכריזמה ל"רעים" ומלנכוליה או אקסצנטריות ל"טובים", אבל בחיים הוא מעדיף להישאר בעולמות ההומור והצחוק. הדיבור שלו קליל ואינטואיטיבי, קופץ מנושא לנושא ולא תמיד נגמר בנקודה. זה בולט במיוחד כשמנסים להוציא ממנו תשובות על שאלות "אמיתיות". הוא עונה במשפטים שלא בהכרח קשורים זה לזה תוך כדי שהוא עובר מרגל לרגל, במה שנראה כמו ADHD קליל. "העבודה שאני עושה יותר חשובה ממה שאני אומר, ודרכה אני מציג את עצמי יותר מבכל דבר אחר", אמר פעם. "אם אני מגלם דמות מאוד גברית אני הולך למקומות הגבריים שבי, ולהיפך".
אם על ילדותו וקשיים שחווה אפשר להבין מדברים שאמר במרומז, על דבר אחד אי אפשר להוציא ממנו אפילו רמז - זוגיות. הוא שומר בקנאות על פרטיותו ומעולם לא חשף עם מי ניהל מערכות יחסים, קצרות או ארוכות. כנראה שבמשך יותר מעשור חי עם הבמאי והתסריטאי סטיבן ברספורד, אבל הזוג נפרד לפני מספר שנים והוא עבר משבר. בראיון לסידרה הדוקומנטרית The HUMEN (הטעות במקור) לא הצליח לעצור את הדמעות כשהתייחס ל"שינוי" שעבר, כמובן מבלי לפרט או לנקוב בשמות. עם הזמן התאושש וככל הנראה היום הוא חי לבד. "אני שמח שהיה לי את האומץ לחיות לבד, כי זה דבר מפחיד. מאז הגישה שלי כלפי עצמי והמיניות שלי השתנתה. גיליתי שסקס מזדמן זה משהו שלפעמים פשוט צריך לעשות".
"גם בתקופות של דה-הומניזציה צריך לזכור שכולנו בני אדם"
סקוט עצמו, שמככב בימים אלה בתפקיד הראשי בסדרה "ריפלי" שעלתה בנטפליקס ומבוססת על הספר המצליח של פטרישיה הייסמית', לא פעיל ברשתות החברתיות, אבל מעריציו הרבים מתחזקים חשבונות על שמו ומוציאים מאות סרטונים בכיכובו. בגיל 47 עדיין אין לו רישיון נהיגה והוא עדיין צנוע על סף הביישנות. כשהוא עולה לראיון עם עוד אנשים תמיד יושיב את עצמו בצד, גם אם מדובר בסרט שהוא הכוכב בו.
וכמובן, אי אפשר בלי הנקודה הישראלית. סקוט שיחק בסרט "אוסלו" לצד דבל'ה גליקמן, סלים דאו, יגאל נאור וששון גבאי. הסרט מתאר את חבלי הלידה של הסכם אוסלו שהחל כיוזמה כמעט פרטית של דיפלומטית נורבגית בשם מונה יול (רות וילסון). סקוט מגלם את בעלה, טריה לארסן, שחלק איתה במאמצים הכבירים להביא אל שולחן המשא ומתן את נציגי ישראל ואש"ף. הסרט יצא לאקרנים בשנת 2021, ושימו לב מה אמר סקוט לגבי הדמות של לארסן. "מאוד התחברתי אליו כי בעיתות קונפליקט יש נטייה לעשות דה-הומניזציה לצד השני והוא לא פחד לראות ולהראות שכולנו בני אדם". כמה נכון ורלוונטי.