תעשיות הקולנוע והטלוויזיה תפחו בשנים האחרונות למימדים שלא הכרנו - יותר ערוצים ופלטפורמות סטרימינג, יותר חברות הפקה והרבה יותר יוצרים מוכשרים. היתרון: סוף סוף יש לנו אפשרות לצפות בסיפורים ולהכיר דמויות שלא זכו לייצוג ראוי בקולנוע, בין היתר להט"ביות. החיסרון: עם כל כך הרבה תכנים, קל מאוד לפספס יצירות שאסור לדלג עליהן, כמו הסרט "לצאת עם אמבר", שיצא לפני שנה וחצי לאקרנים וזמין היום לצפייה ב-yes VOD.
כשמסיימים לצפות ב"לצאת עם אמבר", בעיקר רוצים לתת למישהו חיבוק. הוא לא מצחיק, חכם בצורה יוצאת דופן או מלא בתמונות נוף איריות מרהיבות, אלא מונחה בעיקר על ידי אהבת אמת. לא אהבה מסחרית דביקה, כזאת שגורמת לצופה לגלגל עיניים, אלא אהבת אמת, אותה הסרט מחלק לכל הדמויות שלו, גם הנלעגות ביותר - וזה בדיוק סוד הקסם שלו.
אדי, תלמיד תיכון חולמני שעומד להתגייס, מנסה בכל הכוח להעמיד פנים בפני חבריו לספסל הלימודים שהוא אוהב ציצים של בנות. זה לא כל כך מצליח לו, וכולם כבר מתחילים לחשוד שהוא גיי, אבל אז מגיעה אמבר.
אמבר לא נראית כמו מישהו שמתיימרת להיות כמו כל הבנות, אבל המוניטין הפסאודו-לסבי שנוצר לה בשכבה מפריע לה, אז היא ניגשת לאדי עם הצעה: הם יעמידו פני זוג. היא מבינה שאין לו שום עניין במה שיש לה להציע, ודאי לא יותר ממה שלו יש להציע לה, אבל קשה מספיק להיות קוויר בתיכון קתולי בניינטיז, אז אם הזוגיות הזאת תסיט מהם מעט את תשומת הלב - מה טוב. וכמו כל קומדיית נעורים טובה, זה עובד מצוין - עד שזה מתחרבש לגמרי.
איכשהו, הקומדיה הרומנטית-אפלטונית הזו, על בחור הומו ובחורה לסבית שמזייפים זוגיות, עובדת הרבה יותר טוב מרוב הקומדיות הרומנטיות הלא אפלטוניות שיש שם בחוץ. גם כשהתוכנית שלהם עובדת וגם כשלא, כיף מאוד לראות את אדי ואמבר עושים שטויות וקל מאוד להזדהות איתם. הרי רבים מאיתנו היינו תיכוניסטים מבולבלים שנורא רצו להיות כמו כולם, בדיוק כמו אדי. אבל לבני המזל שבינינו היו חברי נפש שגרמו לסיוט ההוא להיות קצת פחות מסויט - וזוהי אמבר.
זהו רק התסריט השני של דיוויד פריין, שגם עשה בימוי מוצלחת מאוד, בעיקר עם שני השחקנים הראשיים. פיון אושיי, שמגלם את אדי בצורה מאוד משכנעת, מתגלה כשחקן מבריק בעיקר כשנחשפים לעבודות אחרות שלו. ב"לצאת עם אמבר" הוא פרח קיר לא מזיק ונבלע לעיתים בסצנות, אבל זה רק בגלל שזו הדמות אותה הוא נדרש לגלם. כשצופים במיני סדרה "אנשים נורמלים", בה הוא מגלם דושבג רעיל ובלתי נסבל, נחשפים לאיכויות האמיתיות שלו כשחקן - כי רק שחקן מבריק יכול להיכנס לנעליו של תיכוניסט הומו חביב מצד אחד, ושמוק מניאק ושנוא מצד שני.
מולו, בתפקיד אמבר, השחקנית לולה פטיקרו, שמספקת הופעה הרבה יותר מוחצנת ומשעשעת בתפקיד התיכוניסטית מוכת הטראומה ששונאת את העולם (אבל אוהבת בנות). שניהם טובים בנפרד, אבל הרבה יותר טובים ביחד, גם כשהם אוכלים אחד לשניה את הראש ובעיקר כשהם לומדים ביחד כמה כיף לעמוד באור ולא בצל.
בניגוד לרוב סרטי התיכון שיש, ב"לצאת עם אמבר" לא נמצא אף דמות רעה שנאהב לשנוא. כל אחד יודע להגיד שאין סרט תיכון שלם בלי רג'ינה ג'ורג' משלו, אבל בסרט הזה הגישה משתדלת להיות אנושית יותר: אין אנשים רעים. יש הטרוסקסואלים טמבלים, שאוהבים לספר בדיחות על מין אוראלי ואמא דתייה מטורללת שעושה שטויות, אבל אף אחד לא מכשיל את הגיבורים בכוונה.
"לצאת עם אמבר" לא מבקש לבשר איזו בשורה חדשה. הוא סיפור מתוק (שלא מיועד לבני פחות מ-16), על תיכוניסטים שעומדים לצאת אל החיים, מחפשים את עצמם ומוצאים ומוצאים אחד את השנייה. הסוף אמנם מרגיש נמהר מדי, אבל כל מה שמגיע לפני מספיק מקסים כדי שנודה על כך שהוא קיים. יש לא מעט סרטים שאפשר להקדיש להם שעה וחצי, אבל אם אתם רוצים להירגע מול סרט שלא דיברו עליו מספיק, פשוט תלחצו פליי.
