האמן הישראלי הגאה ישראל חמד זכה בפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2020, מבין יותר מ-80 אמנים שהגישו את מועמדותם לוועדת השופטים. הפרס, שכולל מענק כספי בסך 10,000 דולר ותערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, ללא ספק יסייעו לחמד להתגבר על הפער הכלכלי שנוצר בעקבות משבר הקורונה. "זה הדבר היחידי בו אני עוסק ובתקופת הסגר לא הייתה שום הכנסה", סיפר בשיחה ל-mako גאווה, "הציור השכיח את כל מה שקורה בחוץ".
חמד (45), בעל תואר ראשון ושני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב, מעולם לא למד במוסד אקדמי לאמנות ואת ההשכלה בתחום רכש מלימודי ציור אצל האמנית מאיה כהן לוי. הקוויריות תמיד נכחה בעבודותיו, אבל היום כשהוא מביט אחורה, הוא מבין שהאמנות סייעה לו לגלות את עצמו ולצאת מהארון.
"כשאני מסתכל על עבודות ישנות שלא הראתי לאף אחד אני רואה שהנוכחות הקווירית חזקה", סיפר, "כשאתה מצייר לעצמך אתה לא כובל את עצמך במחשבות של מה יגידו או איך זה ייראה בעיני אחרים. באחד השיעורים עם מאיה ציירתי ציור קווירי והייתי אמור לדבר עליו, אבל הרגשתי מבוכה. היא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר על זה והכל פשוט יצא החוצה. החיבוקים שקיבלתי זה משהו שאני שומר עם היום".
העבודות של חמד מתבססות לרוב על עוברי אורח בהם הוא נתקל באקראי ברחוב, וגם כאן מגפת הקורונה הצליחה לפגוע. "פתאום תופס אותך משהו ואתה צריך לרתום אומץ וכוחות כדי לפנות בפני אותו אדם, להציג את עצמך בקצרה ולבקש ממנו לדגמן לכמה רגעים", סיפר, "הקורונה השפיעה על הכל. אני נמשך לתווי פנים והבעות פנים והיום כולם עם מסכות. יש לזה אולי ערך היסטורי, אבל אני לא חושב שבעתיד יתגעגעו לתקופה הזאת במיוחד".
אבל נדמה שהמסכות ילוו אותנו בתקופה הקרובה. איך אתה פותר את הנושא מבחינה אמנותית?
"אתה נאלץ להשתמש באמצעים הקיימים, בתאורה ובסביבה של הרגע. האנשים שאני רואה הם חומרי הגלם שלי, אז בתקופה בה לא יוצא לי לראות אותם אני יותר זמין לעצמי, מסתמך על דברים שעשיתי בעבר וכמות הדיוקנאות העצמיים מאוד גדולה. הדבר המרתק זה שאתה אף פעם לא יכול לדעת איזה ציורים העבודה תניב, כי הם נעשים בשגרת היום ולא תוך כדי חיפוש באופן מיוחד".
"באמצעות מבע ציורי אינטנסיבי, ישראל חמד הופך מפגשים ברי חלוף לנצח מתמשך המתקבע בגוף הציור", נימקו חבר השופטים את בחירתם, "כצייר, הוא חומד את מושא הציור, שוקד על בבואתו, אך משהו בציור לא תובע עליו בעלות. עוצמת החיות והאינטנסיביות הרגשית והארוטית שנוצקת בציוריו, מחסנת את הדמויות נגד ההפיכה לאובייקט. דווקא יתר הנוכחות שלה, הופכת לדימוי את אי המושגות שלהן. הן נוכחות כפנטזיה ומתפוגגות כפנטזיה. חמד הרשים את הוועדה, בציור הפתוח אל הצופה וברתימה של הפיגורטיביות הציורית להתקוממות שקטה ומתמשכת, אל מול שחיקת הדימוי הצילומי העידן הדיגיטלי".
