אני מתה על סרטים דוקומנטריים, בעיקר כאלה שעוסקים באנשים ואירועים שאני בכלל לא מכירה ומעולם לא שמעתי עליהם. זה בדיוק המקרה של "פנטזיות על קלידים - סיפורו של גלן קופלנד", שזכה בפרסי פסטיבלים חשובים, ביניהם פרס הדוקו הטוב ביותר בפסטיבל ניו יורק לקולנוע גאה ופרס הנרטיב הבינלאומי בפסטיבל הקולנוע הגאה של תל אביב TLVFest. 

לא פעם סרטי דוקו \על אמנים עלומי שם, כמו קופלנד, נוטים להיגרר אחרי סיפורים צהובים ופיקנטיים כדי לעורר עניין ורייטינג סביב הסרט. לא פעם, הדבר בא על חשבון האמן, היצירה או סיפור החיים שלו, אבל למזלי, למרות של"פנטזיות על קלידים" היו את כל הסיבות להגיע לשם - הבמאית פוזי דיקנסון לא נופלת למלכודת, וטוב שכך, כי הייתי שונאת לפרגן בכוח לסרט דוקו ממוצע ומשעמם. אבל הדוקו הזה טוב, מאוד אפילו. הוא מצליח לספר ברגישות את סיפורו המרתק של אמן שלא ויתר על האמת הפנימית שלו, והתעקש לחיות את חייו כפי שנועד לחיות אותם, בלי פחד ובלי חרטות, והיקום גמל לו על כך. 

גלן קופלנד נולד במין נקבה ב-1944 בפילדלפיה, והוריו המוזיקאים קראו לו בוורלי. אביו היה פסנתרן ואמו זמרת גוספל, כך שגדל בבית בו העריכו מוזיקה קלאסית ומודרנית לצד מזמורי כנסייה. בגיל ההתבגרות גלן גילה את המשיכה שלו לנשים, וההורים שלו, שחינכו אותו למצוינות, לא היו מסוגלים לקבל את ה"כשל" הזה וניסו "לתקן" אותה בכל דרך אפשרית. בין היתר, הם שלחו את בתם, אז נערה צעירה, לטיפול שהיה מקובל באותם ימים - שוק חשמלי.

כמו שאתם כבר מבינים, זה לא עבד. גלן אפילו התחתן עם גבר לתקופה קצרה וגם זה נחל כישלון חרוץ. בתחילת שנות ה-60 הפך לאחד השחורים הראשונים שהתקבל ללימודי מוזיקה באוניברסיטת ונקובר והשכלתו הקלאסית ניכרת מאוד בשירה שלו. את האוניברסיטה הוא לא סיים אבל בתקופה הקצרה בה למד ניהל רומן קצר עם אישה (מה שכנראה הוביל לסיום לימודיו המוקדם).

בתחילת שנות השבעים קופלנד שחרר שני אלבומים שנכשלו וכמעט ויתר לחלוטין על עשייה מוזיקלית. כדי להתפרנס פנה לטלויזיה והחל להשתתף בתוכניות ילדים, "רחוב סומסום" היתה אחת מהן (מה שהעניק לו הזדמנות להלחין) ולמרות שהיה מדובר בפרנסה טובה, מבחינה חברתית היה לו קשה מאוד והוא נאלץ להסתיר את זהותו. באותן שנים לא היה שום סיכוי לטרנסג'נדר לעבוד בטלוויזיה.

קופלנד החל להזדהות כגבר רק בשנות ה-50 של חייו, בסוף שנות התשעים, אחרי שנחשף לסיפור חייו של טרנסג'נדר שגרם לו להבין כי הוא חש את אותן התחושות. הוא יצא מהארון באופן רשמי רק ב-2015, אחרי שההצלחה סוף סוף הגיעה, באיחור של עשרות שנים. 

אולי זו הבחירה של הבמאית, ואולי זה קורה בגלל שזו אחת הפעמים הנדירות בהן לאנשים על הקשת הטרנסית יש אפשרות לספר את הסיפור שלהם בעצמם, אבל הסרט מתמקד ביצירה (הנפלאה) של קופלנד ולא מספק הרבה פרטים על ההליך עצמו. כשיש כבר אזכור, הוא מתובל בהומור: "בזמן שבנות משפחתי התאפרו והסתרקו מול המראה, אני ניפחתי שרירים ודמיינתי איך אראה כגבר", הוא מספר בסרט בחיוך.  

מתוך "פנטזיות על קלידים - סיפורו של גלן קופלנד" (צילום: מתוך "פנטזיות על קלידים - סיפורו של גלן קופלנד", יחסי ציבור)
מתוך "פנטזיות על קלידים - סיפורו של גלן קופלנד" | צילום: מתוך "פנטזיות על קלידים - סיפורו של גלן קופלנד", יחסי ציבור

ההצלחה הגיעה במקרה

את האלבום הראשון שלו (אז בקלטת) פרסם קופלנד ב-1986, אחרי שגילה את המוזיקה האלקטרונית והבין את אינסוף האפשרויות החבויות בכלים אלקטרוניים. מטעמי חיסכון וחשש שהיצירה החדשנית שלו לא תהיה מסחרית, הוא החליט ליצור רק 200 קלטות. ב-2015, פנה אליו אספן מוזיקה יפני וביקש  לקנות את הקלטות שנותרו, וכך, באיחור של 30 שנים, העולם גילה את המוזיקאי המוכשר והסיפור המרתק שמאחוריו. בני דורו לא הבינו את המוזיקה שלו או את המסרים בה, אבל בני דור ה-Y וה-Z מרותקים ממנו. 

ב-2019 הוא הפיץ את האלבומים שלו בפורמט דיגיטלי ותכנן לצאת לסיבוב הופעות באוסטרליה ואירופה, אלא שאז הגיעה 2020 והכל נדחה. רגע לפני ה"קורונה טיים", הספיק קופלנד לאסוף סביבו להקת נגנים בשנות ה-20 לחייהם ולהתחיל חזרות למופע המיוחל. זו גם הנקודה בה אנחנו פוגשים אותו בסרט ונחשפים לפערי הדורות וליחסים המיוחדים עם הנגנים הצעירים שיכולים להיות הנכדים שלו. 

הסרט נוגע בנקודה בה החברה וגם קהילת הלהט"ב לא מתעסקת מספיק - היחס לבני הגיל השלישי, ובפרט חברי וחברות הקהילה הטרנסית, שלא הסכימו לוותר על הזהות האמיתית שלהם ושילמו פעמים רבות מחיר כבד על כך. הסרט מראה לנו כמה חשוב לספר את סיפורם של אלה שהיו כאן לפנינו, דור המייסדים, אני קוראת להם. 

מתוך "פנטזיות על קלידים - סיפורו של גלן קופלנד" (צילום: מתוך "פנטזיות על קלידים - סיפורו של גלן קופלנד", יחסי ציבור)
מתוך "פנטזיות על קלידים - סיפורו של גלן קופלנד" | צילום: מתוך "פנטזיות על קלידים - סיפורו של גלן קופלנד", יחסי ציבור

את הצילומים היפים ביותר בסרט תמצאו בקטעי הראיון עצמו, בהם הוא יושב על כורסה ומתוכו פורצות המון שלווה וקבלה עצמית. אפילו ההורים שלו, שלא קיבלו את אורח חייו ועשו הכל כדי "לשנות" אותו, קיבלו את סליחתו. לקראת סוף הסרט, קופלנד אף עולה לבמה עם מחווה מרגשת לאמו המנוחה, ואני מבטיחה לכם שלא תוכלו לעצור את הדמעות. 

יש שיגידו שזה טוב, אבל אני חושבת שנקודת התורפה היחידה בסרט היא שהוא קצר מדי - 63 דקות בלבד. למרות זאת, הוא מצליח לגעת בעומקם של הדברים, אבל בלי פטפטת מייגעת. את הסיפור המיוחד של גלן קופלנד בחרה דיקסון לספר באותנטיות מקסימלית דרך שיחה ישירה עם האמן, בה יש לו המון מקום לספר את הסיפור האישי שלו דרך העיניים והמוסיקה שלו. 

הבמאית בחרה להדגיש בסרט את אומנותו המוזיקלית של גלן, וככזה הוא מצויין. היא לא הופכת אותו בכוח לסמל של הקהילה הלהט"בית, וזה אחד הדברים הכי טובים בסרט, כי לא כל "סלב" שיוצא מהארון הופך לנציג הקהילה. ואולי זו בכלל הייתה הבחירה של קופלנד. הרי מדובר באיש צנוע, עניו שלא נותן לסיפור המגדרי שלו להכתיב את אומנותו, ובעיניי, זה כוחו האמיתי כאמן. המלצת צפייה: תקשיבו לאלבום הראשון שלו לפני הסרט ואחריו. אתם הולכים לגלות מוזיקאי מוכשר שסוף סוף מקבל את ההכרה לה הוא ראוי. ציון סופי: 4 פאות מתוך 5.

צפו בסרט "פנטזיות על קלידים: סיפורו של בוורלי גלן קופלנד"