"הנערים בחבורה" הוא טקסט מרתק ופורץ דרך. יש בו רגעים שמבהירים כמה הוא תוצר של תקופתו, ויש בו רגעים שנראים כאילו יכלו באותה מידה להיכתב גם היום. הוא מבדר, שנון ומדכא בו-זמנית. הוא קפסולת הזמן מושלמת, שמזכירה לנו מי היינו, ומי תמיד נהיה. לכן עצם קיומה של הגרסה הקולנועית החדשה למחזה בן 50 השנים מרגישה לעיתים כל-כך חיונית, וככל שזה נוגע לאנשים שאחראים לעשייתה - הגרסה הזו, גם אם אינה יצירת-מופת, פורצת דרך. אבל לפני כן, בואו נתעכב שנייה על המורשת ההיסטורית של "הנערים בחבורה". 

תמצית העלילה: קבוצת חברים גייז מניו יורק נפגשים לחגוג להרולד, החבר היהודי בחבורה, יום הולדת 32. המארח, מייקל, משתכר והופך את הערב למשחק חברה מורט-עצבים, שהופך מסובך עוד יותר עם הגעתו של דמות מסתורית מעברו של המארח. את המחזה המקורי כתב מארט קראולי, והוא עלה על במות אוף-ברודווי לראשונה ב-1968. המחזה היה אמור להיות זמני, אבל הפך להצלחה פנומנלית, בין השאר כיוון שזו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהומוסקסואליות מוצהרת ובלתי מתפשרת הוצגה על הבמה – או איפשהו. "הנערים בחבורה" היה משהו חדש לחלוטין. 

שנתיים אחרי שעלה לבמה עובד המחזה לסרט בהשתתפות הקאסט המקורי – שחלקם היו הומואים בעצמם, וחלקם סטרייטים. 50 שנים אחר כך, מפיק העל ריאן מרפי, שהביא לעולם את "GLEE" ומאז לא מפסיק לעבוד (לטוב ולרע), הפיק גרסה חדשה למחזה. כמו שעון, שנתיים לאחר מכן, כל הקאסט של הגרסה התיאטרלית המחודשת חבר לגרסה קולנועית מחודשת של המחזה, בהפקת מרפי. 

חייבים לדבר רק לרגע על הגרסה הראשונה של הסרט, ולו רק מתוקף העובדה שהוא פשוט אדיר. ביים אותו וויליאם פרידקין (גבר סטרייט מאין כמוהו שזכה באוסקר שנה לאחר מכן על "הקשר הצרפתי", אחד הסרטים הכי גבריים שאי-פעם זכו בפרס). הדיאלוגים של קראולי, שעיבד בעצמו את המחזה מהבמה לקולנוע, שנונים וחדים; תצוגות המשחק מוצלחות, והבימוי של פרידקין הופך את הסיטואציה החברתית הלא נוחה הזו למשהו שמזכיר סרט מתח טוב. 

נושאי השיחה של "הנערים בחבורה" מרגישים רלוונטיים גם חמישים שנים אחרי: שנאה עצמית, דימוי-גוף ירוד, הניכור שבסטוצים. כשבין שניים מהחבורה צפה שיחה קשה העוסקת בקושי במונוגמיה, זה נשמע כמו משהו שאפשר לשמוע אחת לשעתיים בשפגאט. לראות חבורה של הומואים מדברים על כל אלה, בסרט שיצא לפני מלחמת יום-כיפור, היא חוויה די מדהימה, וטוב שיש ניסיון חדש להביא את המחזה הזה למסך. למרות שעברו חמישים שנים, במהלכן התחוללו מהומות סטונוול, מחלת האיידס התפשטה בעולם, דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון ופותחה אפליקציית גריינדר, "הנערים בחבורה" מוכיחה שבגדול, לא הרבה השתנה. 

חברי הקאסט המקורי של "נערים בחבורה"  (צילום: Cinema Center Films, Getty Images)
חברי הקאסט המקורי של "הנערים בחבורה" | צילום: Cinema Center Films, Getty Images

הסרט המקורי אמנם נהדר, אבל כשיצא היה לכישלון כלכלי, ועם השנים די נשכח. גם גורלם של השחקנים בצוות המקורי לא שפר עליהם: אף אחד מהם לא נהיה לשם דבר, וחמישה מתוך תשעת השחקנים המקוריים של "הנערים בחבורה" מתו מאיידס. המקרה הטראגי מכולם הוא של השחקן רוברט לה-טורנה.

לה-טורנה גילם את התפקיד הקטן והבעייתי בהצגה ובסרט המקוריים. במסגרת יום-ההולדת של הרולד, אחת הדמויות קונה לו "מתנה" – נער-ליווי המכונה בפי החוגגים בשם טקס. הוא ג'ינג'י, חתיך, דביל וחביב. ובצפייה עכשווית, קלות הדעת וההומור בה כל הדמויות מתייחסות לזנות מעוררת אי-נוחות, שמתעצמת כשמגלים מה קרה ללה-טורנה עצמו כשנגמרו 15 דקות התהילה שלו.

לה-טורנה סיפר שהתקשה למצוא תפקידים אחרים אחרי "הנערים בחבורה" בגלל שנפל קורבן לטייפקאסט הג'יגולו ההומו. כדי להתפרנס, החל לעבוד כדוגמן עירום (למעשה, כשמחפשים את שמו בגוגל אלו התמונות הראשונות שעולות). משם, "הנערים בחבורה" נהייתה לו לנבואה שמגשימה את עצמה – רוברט לה-טורנה הדרדר בעצמו לזנות. בהמשך נעצר בעוון תקיפה, כשניסה לקבל תשלום מלקוח. בעודו במעצר, ניסה להתאבד. כעשור אחרי שהופיע בסרט "הנערים בחבורה", נדבק לה-טורנה ב-HIV ומת מאיידס בגיל 44. 

רוברט לה טורנה (צילום: Jack Mitchell, GettyImages)
נפל קורבן לטייפקאסט הג'יגולו ההומו. רוברט לה טורנה | צילום: Jack Mitchell, GettyImages

בגרסה החדשה מגלם את טקס צ'רלי קרבר (שמוכר כאחד התאומים של לינט בסדרה "עקרות בית נואשות"); קרבר מגלם את טקס בהומור, חן ואמפתיה, ומצייר אותו כבחור חמוד שאמנם רוצה להרוויח כסף, אבל גם להרגיש שמתייחסים אליו כמו בנאדם. במקרה הזה, הוא עושה המון כבוד לרוברט לה-טורנה.

מצד אחד, "הנערים בחבורה" מנציח תקופה בחיי הקהילה הגאה שלא תחזור על עצמה, ומצד שני, נשאר רלוונטי גם היום, יותר מחמישים שנה אחרי שנכתב. לכן טוב מאוד שמרפי הפיק את הגרסה החדשה למחזה ולסרט; חשוב שהסיפור הזה יסופר שוב, ויוצג לצופים חדשים, כאלה שאין להם סבלנות לסרטים בני-חמישים.

זה לא הסרט הגדול של השנה, גם אם "הנערים בחבורה" מודל 2020 הוא בהחלט סרט טוב. מצטיין צוות השחקנים המרשים הוא אנדרו רנלס (אלייז'ה מ"בנות") המצחיק והחד, ג'ים פרסונס מחזיק יפה את התפקיד הראשי של מייקל, השיכור המרושע, ונדמה שריאן מרפי ממש שמח ללהק את מאט בומר החתיך, ולו כדי לבקש ממנו להתפשט שבע דקות לתוך הסרט. 

מתוך הסרט "הנערים בחבורה" (צילום: מתוך הסרט "הנערים בחבורה", NETFLIX)
עשה כבוד לרוברט לה טורנה. צ'רלי קארבר | צילום: מתוך הסרט "הנערים בחבורה", NETFLIX

הדיאלוגים המקוריים השתמרו נהדר, גם אם אפשר היה לעדן את הבדיחות הגזעניות שנעשו על חשבון ברנרד, הבחור השחור היחיד בחבורה, ואת היחס המשפיל שנער הליווי האמור, טקס, זכה לו. הבימוי מוצלח והוויזואליה צבעונית, אבל החידוש לא מוסיף במיוחד על הגרסה המקורית. הסרט המקורי מ-1970 היה מהפכני והקדים את זמנו, ואחיו החדש מ-2020 הוא סרט טוב, מצחיק ומריר על חבורת הומואים ששונאים את עצמם, כל אחד בדרכו. זה אחלה, אבל לעומת היצירות הלהט"ביות של השנים האחרונות, הסרט די מחוויר.

עם זאת, הרימייק של "הנערים בחבורה" הוא אחד הסרטים הלהט"ביים הכי משמעותיים שיצאו אי פעם. כשאנחנו צופים בסרט, אנחנו רואים יצירה נפלאה שהפיק גבר הומו, ביים גבר הומו (ג'ו מנטלו, שראינו מוקדם יותר השנה בסדרה אחרת של מרפי, "הוליווד") וכתבו שני גברים הומואים. כוכבי הסרט עצמם, כולם ככולם, הם הומואים מחוץ לארון.   

הדרישה לייצוג נדמית לפעמים מגוחכת, בעיקר למי שלא צריך אותו. רק בשנים האחרונות חלחלה ההבנה, למשל, שלא-ראוי ללהק שחקנים סיסג'נדרים לתפקידים של טרנסג'נדרים, וגם אז, בכל פעם שהדרישה הזו עולה לדיון קם החוכמולוג שאומר משהו כמו "טוב, גם ב'משחקי הכס' לא ליהקו דרקונים אמיתיים". העניין הוא שייצוג הוא עניין חשוב; אנחנו רואים סרטים וסדרות בין השאר כדי שנוכל לשאול את עצמנו מי אנחנו, ואיך נראה מי שאינו אנחנו. 

צוות "נערים בחבורה" מקבל את פרס גלובוס הזהב (צילום: Theo Wargo, Getty Images)
הפקת "הנערים בחבורה" מקבלת את פרס גלובוס הזהב | צילום: Theo Wargo, Getty Images

בשנים האחרונות הוליווד התחילה לספר סיפורים על דמויות להט"ביות, ולעיתים קרובות סרטים אלו הם גם שוברי קופות שמצליחים לקטוף אוסקר ("רפסודיה בוהמית") - אך את הלהט"בים בתפקיד הראשי מגלמים דווקא שחקנים סטרייטים וסיסג'נדרים (כמו רמי מאלק שגילם את פרדי מרקורי). הוליווד הסטרייטית מוכנה לספר את הסיפור הלהט"בי, אבל רק כשזה בא בתנאים שלה. בגרסה הזו של "הנערים בחבורה", הנרטיב הגאה נמצא בידיים של גברים שמכירים אותו על בשרם, וזה לא מובן מאליו.

לין-מנואל מירנדה כתב ב"המילטון" שיש שלושה דברים שעליהם לא תוכל לשלוט: מי ימות, מי יחיה ומי יספר את הסיפור שלך. הפעם ניתנה לנו האפשרות לספר בעצמנו את הסיפור שלנו ותקרת הזכוכית נסדקה עוד קצת. ורק בשביל השינוי המבורך הזה, הסרט די סבבה הזה, שווה כל דקה.