"עם ההומואים אני הסטרייט, ועם הסטרייטים אני ההומו", צוחק עדי נח כשהוא מתבקש לתאר את עצמו. הזמר-יוצר הגאה, ששחרר לאחרונה את אלבומו השני "פשוט", ניסה להפגיש בו בין הניגודים השונים באישיותו, כך לדבריו. "אני משהו בין סיטי בוי לחיית פרא - גדלתי בעיר, אבל אני הכי קוף, עצים ויערות. יש בי הומואיות, אבל גם רוחניות. במובן הזה אני מרגיש קוויר - צו מסוים של אותנטיות שגורם לי להראות או להתנהג קצת מוזר ביחס לסביבה".
"פשוט" הוא האלבום השני של נח בן ה-32, אבל הראשון שכתב בעברית. "באנגלית אפשר לומר איי לאב יו, אבל בעברית אין את החופש המגדרי הזה - היא מחייבת אותך להיות מדויק", הוא מסביר. חזרתו של נח לשפת האם הלכה יד ביד עם התמה המרכזית של האלבום, פשטות. "לקראת סיום האלבום הראשון השתתפתי בסדנה שבה התבקשתי לכתוב על האמונות המגבילות שלי. שם הבנתי שאני תופס את היצירה בתור דבר סיזיפי, אבל שזה לא חייב להיות ככה - שיש לי כמיהה עמוקה לפלואו, למשהו טבעי שפשוט זורם ממני, לכן גם החלטתי לכתוב בעברית - להיות נגיש, לדבר בשפה שאני מדבר בה ביום יום, לגעת באנשים".
"לא הרגשתי שאני בארון"
נח גדל בחיפה ורעננה, ולאורך השנים לימד את עצמו לנגן בכלים שונים - אם כי הכלי הראשי שלו תמיד נותר השירה. "הייתי ילד שעבר המון בתים ומסגרות. מאוד מסתגל לסיטואציות, אבל עם סקרנות לטעום מהכל", הוא נזכר. "העיסוק שלי במוזיקה התחיל כשהייתי ילד קטן. הייתי מתעקש לעשות אמבטיות, ושם, כשחשבתי שלא שומעים אותי, המצאתי שירים. לא קישרתי את זה למוזיקה, זו פשוט הייתה צורה של משחק והבעה בשבילי. רק בטקס הסיום של החטיבה גיליתי שאני שר יפה, שזה משהו שאני יכול להיות מיוחד בו". נח התחיל לקחת שיעורי גיטרה, משם המשיך לפסנתר, ובצבא כבר הגיע לדיג'רידו: ״הייתי מסתובב עם נשק ביד אחת ומקל אקליפטוס חלול באורך שני מטר ביד השנייה", הוא צוחק.
איך נראתה היציאה מהארון שלך?
"בגיל שש עשרה וחצי הייתי בזוגיות סודית עם מישהו מהחבורה שלי. היו שם דרמות נעורים מדהימות, מיתולוגיות ממש, שקרים, בגידות, הסתרות. אבל ידעתי שאני נמשך לבנים מגיל צעיר, שש וחצי אולי, אבל לא הייתי במאבק על זה. תמיד הייתי ילד שעושה ספורט, משחק כדורגל, כדורסל, טניס - הייתי פשוט בן שאוהב בנים. הרגשתי שזה נותן לי יתרון, אלמנט סודי שמאפשר לי להיות גם וגם. אבל הבנתי שזה משהו לא מקובל ולא הכרתי הומואים אחרים, ולכן זה נשאר סוד".
סוד אהבת הנעורים נשמר ככזה רק מפני שבן הזוג חרד שיתגלה. "אני אף פעם לא הרגשתי שאני נמצא בתוך ארון, פשוט הרגשתי שאני לא משתף את הדבר הספציפי הזה", הוא אומר. "גם ההורים שלי ידעו, למרות שלא דיברנו על זה בכלל. זה הגיע לרמה שאם שאלו אותי אם יש לי חברה, הרגשתי שאני לא משקר אם אני אומר שלא. אלה עסקאות קטנות של מוסר שאנחנו עושים בינינו לבין עצמנו".
מתי בכל זאת סיפרת להורים?
"הפעם הראשונה שדיברנו בצורה גלויה הייתה כשהייתי בצבא. המשפחה קיבלה את זה, בן הזוג שלי באותה תקופה היה בן בית, זה היה נון אישיו גם במשפחה וגם בחברים. אני חושב שהסביבה שלי הרבה פעמים הופתעה מהרושם הראשוני, שאני לאו דווקא עובר כגיי במפגש הראשון. אבל תמיד הייתי שלם עם מי שאני, אף פעם לא הרגשתי שאני צריך להיות מישהו אחר, שאני רוצה להתלבש אחרת או לשחק במשהו שאני לא יכול. הרגשתי שמי שאני היה גם וגם. בכלל, ההגדרה ההומואית היא סוג של פשרה בעיני. היו לי התנסויות עם נשים ואני גם נמשך לנשים, גם אם לא באותה תדירות. אני מרגיש שחיבור זה העניין".
לעזוב הכל ולצאת לנוודות
היום נח גר בדרום תל אביב, ולאחרונה התחיל לעבוד כמנהל תוכן במרכז הקיימות "בית המכולות" בנמל יפו. "זו הפעם הראשונה שאני עובד כשכיר", הוא מספר. "לפני כן עבדתי במקביל למוזיקה בתור מטפל במרפאת כאב אורתופדית. תמיד הדאיג אותי לדבר על זה שאני גם מטפל, אבל זה ממש בדי-אן-איי שלי. היו לי מטופלים שביקשו ממני להשמיע להם שירים, אחת מהם אפילו ביקשה ממני לשיר לה בלייב פעם אחת. זה היה נורא קרינג'י, אבל גם מעניין לבחון את הגבולות".
בחינת גבולות לא זרה לנח והוא מעיד כי במשך הרבה שנים פעל בעולם הפרינג', והבחירה בדרך הפחות מקובלת נעשתה לא רק באמנות - אלא ממש בחייו האישיים. בסוף 2020 עזב את חייו בתל אביב, הבית, העבודה ובן הזוג, ויצא לנוודות של שמונה חודשים ברחבי הארץ, רק הוא והכלב. "ישנו כל לילה במקום אחר", הוא נזכר. "התקופה הזו אילצה אותי לחיות את הרגע, במובן הכי ליטרלי שיש,. הקונספט של האלבום החדש הפך פתאום לבהיר לחלוטין, והשירים החלו לזרום ממנו בשצף: "הבנתי שהמילה שמאחדת את הכל היא 'פשוט'. שזאת המשימה שלי: להתחבר ליופי הפשוט של החיים".
את הקליפ לשיר הנושא יצר עם אמן בשם דוד מלכה. השניים, יחד עם הכלב של נח, נסעו ליער ל-48 שעות מצוידים במצלמה - ובלי שום תוכנית מעבר לכך. "לא היה תסריט ולא היה כסף, אבל זה יצא הקליפ הכי יפה מכולם", אומר נח. "הוא באמת הצליח ללכוד את המהות של השיר: הקסם, היופי והאמת נמצאים מתחת לאף שלנו, רק צריך להסכים להבחין בהם".
אם שיר הפתיחה הוא הנקודה הכי חשופה ומרגשת באלבום, הקצה השני הוא הסינגל "גבר טיפוסי". "זה היה הניסיון שלנו לעשות שיר פופ", הוא מספר. "השיר הזה הוא סוס טרויאני - כי למרות הפופיות יש בו גם מסרים מאוד נוקבים על המתח שהחברה שלנו מייצרת בין המגדרים ועל הניסיון לשים אותנו בתוך קופסה".
נושאים אחרים שעולים באלבום הם העיר - הלא היא תל אביב - ואיך לא, אהבה. "יש לי יחסים מורכבים עם תל אביב", מספר נח. "מצד אחד זו העיר האהובה עליי בעולם. מצד שני היא גם קשה, וצפופה, תמיד יש בה תחושה שאתה צריך להילחם על המקום שלך בה". ובנוגע לאהבה, נוח מעיד שהוא "יצור מאוד זוגי - אבל חלק משירי האהבה נכתבו לא לנמען ספציפי, אלא כפנטזיה".
אמרת שנפרדת מבן זוג רגע לפני שיצאת לנוודות והתחלת לכתוב את האלבום. איך מרגיש לכתוב שירי אהבה או להופיע איתם כשאתה לא בזוגיות?
"שירים בעיני הם כמו בגדים: אתה יכול ללבוש את אותו הדבר - במקום אחד הוא ירגיש הכי מתאים ויפה, ובמקום אחר הוא ירגיש זר ולא קשור. אפשר ליצוק את המשמעות לתוך השיר דרך הרגע. בוא נגיד שיש לי היסטוריה מגוונת עם אקסים ששומעים את שירי האהבה שלי - את בן הזוג הנוכחי שלי הכרתי במופע קברט שלקחתי בו חלק, ביצעתי שם את שיר האהבה 'אלף פעמים' בזמן שהאקס שלי יושב בשורה הראשונה. וכל זה בזמן שאני לובש טוקסידו ונועל עקבים".
להופיע עם עקבים ולשיר שירי אהבה בלשון זכר זה אכן קווירי, אבל האמנות שלך די שונה מאיך שאנשים רגילים לחשוב על אמנות הומואית.
"אני חושב שהסטיגמה על אהבה בין גבר לגבר היא מאוד חצופה וצעקנית, אבל זה אף פעם לא הרגיש לי כמו השפה שלי. יש המון הומואיות קשה שם בחוץ, אבל אני מרגיש שאני מביא אהבה יותר רכה ואינטימית, משהו רגיש ובלדי. במקרה האהבה הזו היא בלשון זכר, אבל זה הדבר הכי פחות מעניין בה".
ובכל זאת, בעולם החיצון זה עדיין אישיו.
"נכון, זו לא חוכמה לשיר שירים גאים בכולי עלמא, בזמן שעד לא מזמן עדיין גרתי בשכונה ביפו שחשבתי בה פעמיים אם להחזיק את היד לבן הזוג שלי. אבל מאז המלחמה מצאתי את עצמי מנגן המון לאנשים שהיו בנובה וכדומה, קהלים לא תל-אביביים, ושם לדבר אהבה כזאת הרגיש לי חשוב".
להיות חלק ממשהו גדול
שלושה ימים אחרי 7 באוקטובר, ובעקבות הטבח, כתב נח שיר בשם "כל הנשמות רוקדות לנצח". "הוא התנגן בגלגל"צ, ראיתי סטיקרים שלו על טנק, שמעתי שאנשים עשו לו קאברים בסיטואציות הזויות, ניגנו אותו בטקסי איוואסקה", הוא מתרגש. "בזכות השיר הזה הבנתי שההתעסקות שלי בעצמי די נמאסה עליי, ומעניין אותי לגלות מי אני בתוך קבוצה".
רק זמן קצר עבר עד שנפלה בחיקו ההזדמנות להתחיל ולחקור את השאלה הזו. בדצמבר האחרון נח שחרר את השיר "חותר אל האור", בשיתוף הוועד למלחמה באיידס. השיר נכתב לרגל יום המודעות לאיידס המצוין ב-1 בדצמבר - ונוצר בהליך יצירתי משותף עם 11 אנשים שחיים עם HIV. "חבר'ה שעובדים בוועד והכירו אותי ביקשו ממני לכתוב שיר", הוא מספר. "אמרתי להם שהיות ואני לא נשא ולא מרגיש שאני יכול לדבר בשם הנשאים, אני חושב שהדבר הנכון לעשות יהיה לאגד קבוצה של אנשים המעוניינים ליצור ביחד".
הקבוצה השתמשה במתודה של דורון מדלי לכתיבה אסוציאטיבית ומשותפת - וכך, תוך שעתיים, נולד השיר "חותר אל האור", המספר סיפור אישי וקולקטיבי של התגברות על קושי ומציאת אור בתוך חושך. "זה היה מרגש מאוד", מספר נח. "אני בא מעולם האינדי, שבו הכל מתחיל ונגמר במה שאתה מביא אל השולחן. פה התהליך היה אחר, והיה מרגש להיות חלק ממשהו גדול".
השיר הזה הוליד בנח את הרעיון המנחה לאלבום הבא שלו: אם המילה המנחה של זה החדש היא "פשוט", המילה המנחה של הבא היא "ביחד". "החלום שלי זה ליצור עם עוד אנשים", הוא משתף. "האלבום השלישי מבקש להיות יצירה משותפת עם 30-40 אמנים שיהיו חלק ממנה מהרגע הראשון".
איך עושים את זה?
"אני חושב שמתחילים עם גרעין קטן, מייצרים מניפסט, תוחמים את זה בזמן, ומחליטים שכל החלטה שמתקבלת, וכל השייכות וההשקעה - הכול של כולם. כמו קיבוץ, אבל ביצירה. מה קורה כשקבוצה גדולה של אנשים מייצרת שירים? אין לי מושג, יכול להיות שזה יהיה מדהים, אולי זה יהיה פלופ. אבל הטעימה הזו של להיות חלק ממשהו פתחה לי עולם".