אם יש דבר חיובי אחד שיצא מהקורונה, זו הדרך החדשה בה אנחנו זוכים לצפות בהצגות, ואני אומרת זאת בביטחון מלא. קחו לדוגמא את ההצגה החדשה של תיאטרון הקאמרי, "גרושים", שנכתבה בזמן המגפה, כשהתיאטרון היה סגור, ומטרתה הייתה לייצר פרנסה לשחקנים.
לא הייתה ברירה אלא להמציא את הגלגל מחדש, ואם הקהל לא הורשה להגיע לתיאטרון, התיאטרון עשה את הדרך עד לקהל, ממש בסלון הבית שלו. כך נולד הפרויקט "מחוץ לקופסא" של הקאמרי, שנועד לקיים תיאטרון בכל מצב, גם בחלל שאינו בימת תיאטרון. כאן, ההצגה עולה בתוך בתים של אנשים פרטיים, מה שמביא עימו אווירה שונה לחלוטין - אינטימית, אותנטית ועוצמתית הרבה יותר.
אותה אנרגיה, שאפשר לחוש רק כשהשחקנים נמצאים מרחק יריקה ממך, הייתה כל כך חזקה, שהתיאטרון החליט להמשיך עם הפרויקט גם אחרי שההצגות חזרו לבימות התיאטרון. כך מצאתי את עצמי מתיישבת בסלון בית פרטי בשכונה תל אביבית, כשמסביב עוד 20 צופים. אנחנו יושבים על הספות ומולנו, במטבח, השחקנים נדב אסולין ואנדריאה שוורץ לקחו אותנו לסיבוב על רכבת הרים רגשית.
מהשנייה הראשונה ועד הרגע האחרון, אין מנוס, אין לאן לברוח ואי אפשר להישאר אדישים. זה לופת אותך בגרון ולא מרפה, תוכנית ריאליטי שמתנהלת ממש אל מול העיניים. אולמות התיאטרון הם לרוב גדולים והבמות רחבות, אבל כאן, התחושה היא שהקהל הוא באמת זבוב על הקיר. יצר הסקרנות והאופי המציצני האנושי מגיע לסיפוק מלא.
הסיפור של "גרושים" נשמע מוכר, אבל מביא נקודת מבט מרעננת. זוג גרוש נפגש לילה אחד כדי לדבר על בנם המשותף, אבל המפגש הקצר גולש במהרה לשיחה רווית יצרים, המציפה רגשות שאינם פתורים והרבה סודות ושקרים. בסוף הלילה, בני הזוג הגרושים יהיו שונים מכפי שהיו, וכך גם הקהל.
הגבר, ירון, הוא גיי שעזב את זוגתו, צאלה, אחרי שיצא מהארון כדי לחיות את חייו האותנטיים, חופשי ומאושר. זה היה חידוש עבורי, כי לא קיימים הרבה סיפורים על גייז בארון, שחיים לצד משפחה הטרונורמטיבית ומחליטים בוקר אחד להשאיר מאחור את החיים המוכרים והבטוחים ולצאת לדרך חדשה, לא פעם מאתגרת ורצופה מכשולים.
באופן טבעי, אותם גברים אמיצים זוכים להרבה אמפתיה, לפחות בקרב הקהילה הגאה. הנה, זה אף פעם לא מאוחר מדי לצאת מהארון, להגשים את עצמך ולגלות את החיים מחדש. אני בעד. אבל מה קורה עם הנשים שנשארו מאחור לאסוף את השברים?
צאלה, זוגתו של ירון, היא דמות מורכבת ומרתקת. שוורץ מפגינה בהצגה מנעד רגשי עצום - היא מתנדנדת בין בכי לצחוק לאורך כל ההצגה והשליטה שלה ברגשות היא כיד אומן. לצידה, אסולין מלא באנרגיה וכריזמה שלעיתים יכולה להתיש, אבל כמו שכבר ציינתי, הקירבה לקהל לא נותנת מנוס מכך.
הכימיה הנפלאה בין אסולין ושוורץ וההומור השופע בהצגה עוזר להקליל את הכבדות של הנושא, אם כי כדאי לציין שישנם עוד שני זוגות שחקנים המאיישים את התפקידים במחזה (כנרת לימוני ושהם שיינר ואולה שור סלקטר ומיכה סלקטר), כך שיכול להיות שאתם תתקלו בהם אם תזכו לראות את ההצגה הנפלאה.
גור קורן ("המוגבלים", "לא לריב") כתב אותו בשפה עדכנית וקולחת, מלאה בדיאלוגים יום יומיים מוצלחים אשר עשויים להרגיש לעיתים כמו אלתור של השחקנים. המחזה לא מושלם ויש בו רגעים שמרגישים מעט מאולצים, אבל הוא כל כך מצחיק וקרוב לקהל שאין אפשר שלא לסלוח על הרגעים השבלוניים והסכמתיים בכתיבה.
כמה דקות אל תוך ההצגה ושכחתי שהאנשים מולי הם שחקנים. התנועה הטבעית שלהם בסלון ובמטבח הייתה כל כך זורמת, עד שהייתי בטוחה בשלב כלשהו שהם אכן דיירי הבית. זאת בזכות עבודת בימוי נבונה של המנהל האמנותי גלעד קמחי, שהטיב לנצל את המרחב הביתי והצליח להמציא מחדש את חוקי "הקיר הרביעי".
כשההצגה הקצרה, בסך הכל 55 דקות, הסתיימה, יצאתי עם המון חומר למחשבה, אבל עם תובנה אחת חדה וברורה: חברות אמיתית ואמיצה בין בני זוג, תישאר הרבה אחרי הגירושים, כואבים ככל שיהיו. וזה כל הסוד.