היא לא סתם עוד "אייקון גאה", אלא הקהילה הגאה בעצמה: לא, השחקנית המצחיקה והאהובה ג'ניפר קולידג' לא יצאה מהארון, לא מזדהה כלסבית, טרנסית, ביסית או קווירית, ולמרות שיש כמה וכמה שיגידו בקול רם היא סוג של גבר הומו - היא ממש לא צריכה לצאת בהצהרות כדי להיות חלק מהקהילה.
שמה של קולידג' ריחף במשך שנים בתעשייה ההוליוודית בתפקידי משנה שהפכו לימים לאייקונים, אבל רק לאחרונה היא זוכה לתהילה ולסטטוס האגדה שכל כך הגיע לה. גורלה נכרך לאורך כל הקריירה במאבק הגאה, מול התדמית הציבורית שהייתה להם ביחד ולחוד. מתפקיד "אמא של סטיפלר", דרך פולט בונפנטה ועד הזכייה בפרס גלובוס הזהב, המאבק של קולידג' להיתפס ברצינות על ידי התעשייה היה זהה לזה של הקהילה, ויכול מאוד להיות שגם הושפע מאחד מהשני.
"חולת מין ויצרית"
כשהשחקנית הגיחה אל חיינו בתפקיד המיינסטרים הראשון שלה ב"אמריקן פאי", היא פיתתה את פינץ', החבר הטוב של הבן שלה, והפכה לקו העלילה שכולם חיכו לו. מהר מאוד "הרומן האסור" בין דמותה המבוגרת של קולידג' לדמותו ה"כמעט קטינה" של פינץ' נחשף בפני סטיפלר הבן, וברגע שהוא גילה על המתרחש הוא התעלף במקום.
הסרט והתפקיד של קולידג' הוכתרו אז "דוחים וחסרי טעם", ונקטלו על ידי המוני מבקרים והורים שלא רצו "להשחית את הנוער", אבל הביקורת הרחבה הזו לא שינתה את העובדה שהסרט הפך לאחד המצליחים והנמכרים ביותר של 1999. "אמא של סטיפלר" היה התפקיד שהפך את קולידג' לאלילת מין, החלום הרטוב של כל נער מתבגר. אמריקה געשה והעניקה לשחקנית את התואר "מילפית", אולי הראשונה מסוגה במיינסטרים המודרני - כזאת שאין אמריקאי שלא חלם על דמותה, ואין אמא שלא שנאה אותה ופחדה שבנה יתקל במציאות ב"אמא של סטיפלר".
זאת גם הייתה תקופה בה הקהילה הגאה החלה להשמיע ניצנים ראשונים של זעקות בתקשורת המיינסטרימית, כמעט שני עשורים אחרי פרוץ משבר האיידס. הומוסקסואליות הפכה אז להרבה מעבר ל"חטא". היא הייתה הסיוט המתמשך של המוני גברים ברחבי העולם, לא רק בגלל הסכנה הקיומית והממשית על החיים שלך - אלא גם כי החברה פחדה אפילו להתקרב אליך.
קולידג' נתפסה בימים שאחרי "אמריקן פאי" כמעט באותה הדרך בה נתפס להט"ב. גם הקהילה וגם השחקנית היו "הפחד והסכנה של כל הורה" בתקופה מלאה בבורות. החברה אז הכתירה את הקהילה הגאה, ובפרט את ההומואים, כקהילה "חולת מין ויצרית", והפחד של כל הורה היה שהילד שלהם יגדל להיות הומו. מצלצל מוכר?
"זה גורם לי לרצות נקניקייה"
התפקיד המוצלח של קולידג' בתור אמא של סטיפלר הכתיב את הטון של כל התפקידים שהיא עתידה לקבל בשנים הקרובות, והגיחה שלה בשנת 2001 בסרט "לא רק בלונדינית" לא הייתה שונה במיוחד, אם כי הופעתה בדמותה של פולט בונפנטה הייתה משובחת יותר, בדיוק כמו השחקנית עצמה.
בונפנטה הייתה טכנאית ציפורניים חביבה שבזכות אל וודס (השחקנית ריס ווית'רספון) מצליחה לתפוס שליטה בחזרה על החיים שלה. היא עוזבת את בן זוגה המטונף, לוקחת ממנו את הכלב, מוצאת מחדש את הביטחון העצמי שאיבדה ולבסוף גם משיגה את הגבר שהיא באמת מעוניינת בו - שליח של UPS.
למרות שהתפקיד הפך בעצמו לקאלט, קו העלילה של בונפנטה הפך אותה לדמות מגוחכת, עם הרבה בדיחות על איברי מין, עבר מפוקפק כג'אנקית שגרה בקראוון ואפילו קונספירציות שרמזו כי התזזיתיות שלה נובעת בכלל משימוש בסמים. גם עם פולט, הצליחו לדחוף משפטים כמו "את נראית כמו הרביעי ביולי! זה מאוד גורם לי לרצות נקניקייה" ולהביא לה בגדים קטנים במידה שנתפסו אז "חשופים מדי".
עם תחילת המילניום החדש הסטיגמה סביב הקהילה הגאה ונגיף ה-HIV התחילה לדעוך ולו בקצת, אבל הדעה הרווחת סביב אופייה של הקהילה הגאה לא השתנתה, ואפילו החמירה. סדרות כמו "הכי גאים שיש", שהיו אז בשיאן, הכניסו אותנו בפעם הראשונה לחייהם של להט"ב, אבל בעוד אותן סדרות ביקשו להציג את "החיים הרגילים לגמרי של הקהילה הגאה", הן עסקו, איך לא, בצורה כפייתית בסקס, סמים ומופקרות חברתית.
קשה להגיד ש"הכי גאים שיש" היא לא סדרה מצוינת ופורצת דרך, כזאת שהייתה לה השפעה חברתית הרבה יותר עמוקה ממה שנדמה. אבל בימים ההם, לצד השמחה על הנראות הגאה, היא גם הצליחה לחזק בדרכה שלה את הנרטיב לפיו הומואים "אובססיבים למין וצרכני סמים נהנתיים", בדיוק כפי שהדמויות של קולידג' נתפסו כלפי חוץ, למרות שהיא בטוח שמחה לקבל זמן מסך.
וזה לא שלא היו לקולידג' תפקידים שהמעריצים יודעים לפאר, כמו פיונה, האמא החורגת של סאם ב"סיפור סינדרלה", או דמותה הטורדנית ומלאת סיפורי המין של סופי בסרט "מרוששות", אבל הפרסונה הציבורית והמתווה לכל תפקיד שקיבלה במשך שנים הושפעו משתי הדמויות המוכרות שלה - אמא של סטיפלר, ופולט בונפנטה. כך, קולידג' נבלעה לתוך הליהוק הנצחי לדמות משנה העוסקת כמעט כולה במיניות שלה.
אייקון ואגדה
אבל משהו דרמטי השתנה לפני כמה שנים, גם לטובת הקהילה הגאה וגם לטובת קולידג' - בדרך הכי מדהימה שיכולה להיות. הלהיט Thank you, Next של אריאנה גרנדה, מלא ברפרנסים מסרטי בנות כמו "מין גירלז" ו"לא רק בלונדינית" והפך למיצג המיטבי למה שתרבות האינטרנט בנתה במשך שנים. בזמן שהציבור הרחב התווכח איזה סיטקום יותר מוצלח - "איך פגשתי את אמא שלך" או "חברים", תרבות פופ פרחה ברשתות וחגגה את סרטי הבנות של שנות ה-2000, אפילו באובססיביות.
בואו לא נתבלבל. "לא רק בלונדינית" היה נכס צאן ברזל כבר ברגע שיצא, אבל עברו המון שנים עד שפרץ באמת למיינסטרים בדרך שנתפסת איכותית ומעצימה. הקליפ של גרנדה לא היה זה שהפך את קולידג' וסרטי הבנות לאייקוניים, הוא רק היה זה שהוציא אותם מהארון האינטרנטי-נישתי בו חיו עשור שלם, וצעקו "כן, אנחנו אוהבים את זה ואנחנו גאים בזה".
ממש באותה התקופה, גם ה"תרבות הגאה" הפכה להיות לב המיינסטרים. "המירוץ לדראג של רופול" היה בכל מקום, כוכבי פופ גאים כמו טרוי סיוון שחררו להיטי ענק, ועמודי ממים מרחבי העולם כמו Best Of Grindr, או SaintHoax, ואפילו עמודי פייסבוק ישראליים כמו "הפשוטע" הצליחו לחצות את הגבול שבין הקהילה הגאה לכלל האוכלוסייה. גם הסטרייטים קפצו על העגלה, והז'רגון הלהט"בי-אינטרנטי הצליח להשתלב בשפה, אולי גם בגלל ש"אם לא היית חלק מזה, לא היית קיים". סרטי הבנות וגייז הלכו דרך ארוכה ביחד, וקולידג', חלק מהותי בז'אנר, הפכה להיות אגדה יותר גדולה ממה שהייתה עד אז.
לפתע, קולידג' נתפסת כהרבה יותר מעוד מפתה ומינית, אלא בעיקר בתור שחקנית רצינית, אחת הבולטות והאהובות בדורנו. ייתכן שמדובר ביותר מסתם מקריות, כי הרנסנס הלהט"בי בשנים האחרונות והתפישה המחודשת של קולידג' הם כמעט אותו המאבק - להפסיק להיתפס רק כמיניים ולהתחיל להיתפס כרציניים יותר, הרבה יותר ממה שאולי ראיתם פעם על המסך. גם קולידג' עצמה מאסה בציטוטים מיניים מסרטים בהם השתתפה, אבל במקביל היא לוקחת בחזרה בעלות על הנרטיב הזה.
זה לא התפקיד ב"הלוטוס הלבן" שהביא לג'ניפר קולידג' שלושה פרסים יוקרתיים תוך חודשים ספורים (אמי, גלובוס הזהב ופרס המבקרים), כי גם ג'נין סטיפלר ופולט בונפנטה עמדו איתה שם ברקע, אבל הציבור, כמו גם התעשייה עצמה, היו צריכים לעבור תהליך ארוך כדי להפנים שהשחקנית בת ה-61 היא אגדה עוד בחייה. להפנים שהיא שחקנית גדולה שיכולה להיות גם קורעת מצחוק, וגם לגלם מנעד רחב של דמויות.
קולידג' היא לא עוד חלק מ"תרבות קווירית", היא תרבות קווירית חיה ונושמת בעצמה. שנים של עבודה קשה ומפרכת, לצד דעה ציבורית נוקשה עליה, הביאו אותה לעידן הנוכחי בו היא יכולה סוף סוף לקבל קרדיט שהגיע לה ממש מזמן. אז נכון, למרות ש"ניסינו להרוג אותה" - הגייז מתים עליה, ונחגוג כל זכייה שלה כאילו הייתה שלנו.