הסרט העלילתי הקצר "ריקוד חסידי" עוקב אחרי איה, טרנסג'נדרית שנולדה למשפחה חרדית, שמגיעה בלי הזמנה לשבת חתן של אחותה. אמה שמתביישת בה ולא מספרת לאורחים מי זו, מבקשת ממנה לעזוב מיד, אך היא מסרבת ומתעקשת לשמוח עם אחותה. לבסוף, חוסר הקבלה של האם וההסתרה בפני קרובי המשפחה מניע את איה לעזוב את הבית בשעות לילה מאוחרות, מבלי לדעת אם אי פעם תשוב. 

הסיטואציה הזו אינה פרי דמיונה הפרוע של במאית ותסריטאית הסרט, בר כהן, אלא שיקוף של חייה. "גדלתי בחברה שבה יש הפרדה ברורה בין גברים ונשים", שיתפה כהן (25), שגדלה בבני ברק, בשיחה עם mako, "כטרנסית, חוסר השייכות שלי לסביבה היה תמידי. בשנים הראשונות בחיי הייתי מוקפת בבנים בלבד ולא הייתה לי האפשרות לבטא את עצמי או להשתייך לקבוצה שהסביבה רצתה שאשתייך אליה". 

הוריה התגרשו כשהייתה בת שלוש והיא גדלה עם אמה, שחזרה בשאלה, בבית חילוני בקריית אונו. למרות שלא גרה עם אביה, הוא התעקש שתלמד במסגרת חינוך דתית, בה הייתה עד שעברה למסגרת חילונית בחטיבת הביניים. "מגיל קטן הבנתי שהזהות שלי לא לגיטימית ושכדאי להסתיר אותה", היא נזכרת, "כשהייתי בגן הגננת עשתה מסיבת תימנים וכל הילדים התחפשו. אמרתי לגננת שאני רוצה להתחפש לתימניה, והתמונה שצולמה אז מזכירה לי את האומץ שיש בי עד היום. בגיל חמש כבר אמרתי לאמא שלי שאני מרגישה שאני בת. היא לא ממש הבינה את זה ואני לא דיברתי על זה שוב עד התיכון, וגם אז היא לא ידעה איך לגשת לזה. אני מאמינה שהיא חשבה שזה פשוט יעבור לי". 

בר כהן (צילום: אדם גרה, פרטי)
במאית הסרט "ריקוד חסידי", בר כהן | צילום: אדם גרה, פרטי

אבל ככל שהזמן עבר, התחושה הזו רק התחזקה. את השירות הצבאי היא העבירה רחוק מהבית ומיד לאחריו טסה לטיול הגדול בהודו, שם גילתה שהיא יכולה לחיות איך שהיא באמת רוצה, מבלי להיות תלויה בהורים. "כשחזרתי הרגשתי שזה עניין של חיים או מוות", היא נזכרת, "או שאני חיה כמו שאני באמת או שאני לא יכולה לחיות בכלל. לא הייתה לי אופציה להמשיך כבן, לא יכולתי לסבול את הזהות הזאת, אז סיפרתי להורים שאני מתחילה לחיות כאישה".  

עברו שלוש שנים מאז. המשפחה מקבלת אותך כמו שאת באמת?
"עברנו תהליך קשה שדרש משאבים נפשיים וכלכליים רבים. ההורים ואחותי עזרו לי המון להתמודד עם היחס של החברה. בלי עורף משפחתי זו משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל עדיין היו פעמים שלא הוזמנתי לאירועים משפחתיים. זה היה תהליך מורכב גם להורים שלי, שבניגוד לי, שכל חיי התכוננתי לרגע הזה, עליהם זה נפל בהפתעה. הם גם צריכים לצאת מהארון כהורים לבת טרנסית, ומהחברה שהם באים להיות טרנס זה אסור לחלוטין. ההורים שלי הרוויחו בת, אבל איבדו בן, זה הכאב שניסיתי להעביר בסרט". 

מה תגידי לבני נוער שעוברים את מה שאת עברת לפני עשר שנים?
"שאין מה לחכות, חבל על השנים האלה. תחיו את החיים שלכם כפי שהם. תמצאו את הדרך לדבר על זה ולבטא את עצמכם. היום אני חיה חיים מלאים, שמחים ושלמים, זאת אחת הסיבות שהחלטתי ללמוד קולנוע, כל חיי נאלצתי לגלם דמות שהיא לא אני, שיחקתי משחק".

 "אני לא צריכה שיקבלו אותי"

בימים אלו כהן מתחילה את השנה הרביעית בלימודי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וסרט הביכורים שלה, "ריקוד חסידי", יוקרן במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים של האוניברסיטה. הרעיון לסרט נולד בעקבות שני סימנים בהם כהן נתקלה, שגרמו לה להבין שהיא "חייבת לצלם את הסרט". 

הסימן הראשון הופיע בזמן שהתנדבה בארגון "מעברים לקהילה הטרנסית", אז נפגשה עם טרנסית חרדית לשעבר שסיפרה שההורים שלה בקשר איתה, אבל לא הסכימו שתגיע לבקר כי חששו מתגובת השכנים. "זה שבר לי את הלב", היא נזכרת, "אז הבנתי שהסרט הוא לא רק חוויה אישית שלי אלא משהו גדול הרבה יותר". הסימן השני היה התאבדותה של נטע חדיד, טרנסית מרקע דתי, שהתרחשה באותה התקופה.

"בזמן כתיבת התסריט והפקת הסרט עלו בי שאלות מורכבות שמלוות אותי עד היום: באיזה מחיר כדאי להילחם על הקשר עם המשפחה הגרעינית? האם אהבת הורה היא באמת תמיד ללא תנאי ומה קורה כשמישהו משתנה והצד השני לא יכול לשאת זאת?", היא מסבירה, "אנשים אומרים שהם מקבלים אותנו ושואלים 'מה הבעיה? מקבלים אותך. רק אל תבואי הביתה', אבל זו בדיוק הבעיה. לא רק שאנחנו צריכות להתמודד לבד עם תהליך לא פשוט בכלל ועם חברה שמקשה על כך, גם המשפחה מפנה ממך עורף ואת נשארת לבד בעולם. זה בדיוק הסיפור של איה".

בר כהן (צילום: יותם רוטברד, פרטי)
בר כהן | צילום: יותם רוטברד, פרטי

הסרט "ריקוד חסידי" נוצר על ידי טרנסיות, לפני המצלמה ומאחורי הקלעים. הוא אמנם לא מתאר אירוע ספציפי שקרה לכהן, אבל הוא משרטט את תחושת הדחייה שחשה שנים רבות. "הסרט נולד מתוך מחשבה על מה היה קורה אם הייתי בוחרת להגיע לאירועים שלא הוזמנתי אליהם", אומרת כהן, "מה היה קורה אם הייתי נלחמת על המקום שלי. הרבה פעמים נשארתי בחוץ, הרגשתי שמסתירים אותי ומעדיפים לטאטא אותי מתחת לשטיח". 

אחת הסצנות העוצמתיות בסרט היא כשכל נשות משפחתה של איה רוקדות במעגל "מצווה גדולה להיות בשמחה", בעוד היא מתקשה להסתיר את רגשות הניכור והדחייה הפנימיים שלה. "השיר משקף את הצביעות של החברה, שמבחינתה צריך להמשיך לשמוח, אבל היא עיוורת למצוקה של איה", היא אומרת, "החתונה חייבת להימשך כך או כך, אז הם יתעלמו, ישירו, ירקדו, מבלי להתייחס לפיל שבחדר. אפשר לראות את זה גם בסוף הסרט, שהם ממשיכים לאכול ולהתנהג כרגיל כאילו כלום לא קרה". 

הסצנה האהובה על כהן היא זו בה שתי האחיות שואלות זו את זו "נוח לך ככה?". איה כעת צריכה להתרגל לחיים בתור טרנסית בחברה חילונית שזרה לה, ואילו אחותה צריכה להתרגל לחיים כאישה נשואה בחברה החרדית. הסצנה מציגה את שתי האחיות כבנות אדם נטולות מגדר ודת. דווקא בסצנה הזו, הצופים מבינים את נקודות הדמיון הבולטות בין שני עולמות שהם לכאורה מנוגדים. האם אפשר שבחברה הישראלית ישוחחו טרנסיות חילונית ונשים חרדיות זרות לגמרי על נשיות, זהויות ועולמן השונה והדומה זו של זו? זו בדיוק אחת השאלות העולה מהסרט. 

מתוך הסרט
מתוך הסרט ריקוד חסידי | צילום: מתן אברמוביץ, ריקוד חסידי

"בדיוק כפי שאיה לובשת שמלה ומראה את עצמה לעולם כאישה, כך הגר חובשת כיסוי ראש ומציגה את עצמה לעולם כאישה נשואה. שתיהן בחרו בעזרת סממנים חיצוניים להבליט את הזהות שלהן", משתפת כהן, "אבל מתחת לזהות הן עדיין שתי אחיות שגדלו יחד, אז למה אנחנו נתפסים להבדל ביניהן? אם נתעלם מההגדרות כולנו נצליח לגלות הרבה אהבה, חמלה ושייכות במקומות שלא ציפינו".

הפקת הסרט עזרה לך להבין כמה דברים חדשים על עצמך?
"הבנתי שלפעמים צריך להרפות. תמיד נלחמתי על צדק, אבל הייתי עיוורת למחיר שהקרובים לי שילמו. בשנה האחרונה אני מנהלת את המלחמות שלי בחוכמה. בעולם אוטופי היינו מכילים את כל הזהויות כולן, אבל אני לא צריכה שיקבלו אותי, ויותר מזה - אני לא מוכנה לשמוע את שם הפועל 'לקבל'. כאילו יש איזו היררכיה של מי שמקבלים אותו ומי שלא. אנחנו לא פחות ראויות מאף אחד אחר והגיע הזמן שבני אדם יבינו שיש טרנסים וטרנסיות בעולם. ברוכים הבאים, תכירו. נעים מאוד".

 "השיח מדיר, אלים ומבטל"

הדמות הראשית בסרט מגולמת על ידי ליעוז לוי (35), שהשתתפה בעבר בסדרת הדוקו "על הרצף", בה שיתפה את תהליך ההתאמה המגדרית שעברה, ובסדרה "המדובב" ששודרה ב-yes בשנה שעברה. לוי היא פעילה חברתית שמרבה לדבר בפתיחות על התהליך שעברה, מעבירה סדנאות הכשרה מטעם ארגון חוש"ן ואף נאמה בעצרת המחאה ההמונית בכיכר רבין, בה השתתפו כ-80 אלף בני אדם.

הדבר שמשך אותה יותר מכל להשתתף בסרטה של כהן היה העובדה שמדובר ביצירה טרנסית. "רוב היצירות שבהן משלבים דמויות טרנסיות כתובות דרך פרספקטיבה שהיא לא שלנו", היא מסבירה, "אז שאני אפספס לעבוד על יצירה טובה ומדויקת שנכתבה על ידי טרנסית? לא בגלגול הזה. סוף סוף יש כאן יצירה מנקודת מבט של מישהי שחוותה התאמה מגדרית כמוני ועברה מסע דומה לשלי. הסרט יכול להוביל להבנה שאנחנו יוצרות לגיטימיות שיכולות לספר את הסיפור שלנו בקול שלנו, באופן הכי אותנטי".

את אופטימית שהסרט יצליח להעלות מודעות ולעורר שינוי חיובי?
"אנחנו עדיין צריכות באיזשהו מקום בני או בנות ברית שיתווכו את הקול שלנו, אבל שהסיפור שלנו עדיין יסופר על ידינו. במשך השנים הקול  והסיפור שלנו עוותו, סולפו או נפלו על רצפת חדר העריכה. ה
ייצוג שלנו בספרות, בטלויזיה ובקולנוע היה לרב שקרי והתייחס לתפל. הדמויות הטרנסיות היו פלקטיות חסרות נשמה ועומק, או  אתנחתא קומית, והן הזינו את הנרטיב שטרנסית היא בעצם מתיחה. אז התעסקו בגוף שלנו ובמלאי האיברים שברשותינו, בניתוחים שלנו, בצורה הכללית שלנו, בעובדה שאנחנו בעצם תרמית, לא יותר מאשר תחפושת, מלכודת סקסית שרק מחפשת מגע מיני ונועדה להפיל גברים בפח. גברים שברגע 'חשיפת השקר' או 'הסוד הנורא' קרוב לוודאי שיחוו גועל, ירוצו להקיא או שיהיו אלימים אלינו ובמקרים קיצוניים ירצחו אותנו".

את מגיעה מבית חילוני ששמר על מסורת. איך התכוננת לדמות של טרנסית חרדית?
"בעיקר הייתי צריכה להבין ניואנסים ודיאלקטים של המגזר החרדי, אבל העולם החרדי הוא לא העיקר בסרט, אלא סיפור אוניברסלי על מי שחוותה דחייה מהמשפחה. בחברה החרדית, כמו בכל חברה שמרנית עם חוקים וערכים מסוימים שלהם צריך לציית, קשה יותר להיות מי שאת". 

ריקוד חסידי (צילום: מתן אברמוביץ, ריקוד חסידי)
מתוך הסרט "ריקוד חסידי" | צילום: מתן אברמוביץ, ריקוד חסידי

איפה את רואה את עצמך בדמותה של איה?
"חוויית דחייה היא מן הסתם לא זרה לי. נולדתי בשנות ה-80, מה ידעו אז על בנות שמרגישות אי-הלימה עם המין הזכרי אליו נולדו? אני לא אשכח שאבא שלי התעצבן עליי שאני לא 'גבר' מספיק. זה שגור בשפה שלנו - גבריות היא חיובית ונשיות או נקביות הן דבר שלילי ונתפסות כחולשה. רוב האנשים שמסומנים כזכרים ואינם ממלאים את תפקידם כשורה חוטפים אש, בריונות ודחייה. גם היום הקללות הכי נפוצות בבתי ספר הן הומו וקוקסינל, אבל בניגוד לתקופה שלי, היום יש יותר ידע ברשת, יותר פעילויות הסברה במערכת החינוך מטעם חוש״ן וגם דמויות טרנסיות בולטות במדיה שניתן להזדהות איתן. זה משכך קצת את הכאב בהתמודדות מול בריונית".

את מזהה שיפור, אבל עדיין יש דרך ארוכה לעבור.
"אין ספק שהיום יש לנו יותר אופציות וקצת יותר הזדמנויות מבחינת השכלה ופרנסה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמצב בישראל עדיין בעייתי. השיח עדיין מדיר, אלים, מבטל ושולל מאיתנו לגיטימציה. אחוזי האבטלה בקרב אחיותיי הוא מהגבוהים בארץ, עדיין מאוד קשה למצוא עבודה ובנות רבות חוות אלימות והטרדות ברחוב. אם כן התקבלת למקום עבודה, קשה לשמור עליו, משום שיש אנשים שיוצאים מנקודת הנחה שהם עושים לך טובה ומרשים לעצמם להשפיט אותך, לבחון אותך בזכוכית מגדלת". 

"ריקוד חסידי" יתמודד בפסטיבל הבינלאומי ה-22 לסרטי סטודנטים תל אביב. הפסטיבל מופק ומנוהל על ידי סטודנטים וסטודנטיות לקולנוע של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. צוות השופטים יכלול בכירים מתעשיית הקולנוע העולמי, אשר ישפטו עשרות סרטים ופרויקטים של מדיה דיגיטלית מיותר מ-20 מדינות. בין אירועי הפסטיבל: מחווה לסרטי הסטודנטים של במאים ישראלים בולטים, רצועת סרטי ביכורים של במאיות גדולות ועוד. 

ההקרנות ייערכו בשיתוף עיריית ת"א ועסקים מקומיים מתחומי התרבות והמסעדנות ויהיו פתוחות לצופים בהתאם להנחיות משרד הבריאות. סרטה של כהן יוקרן ב-24.9 בשעה 19:00 בשלושה לוקיישנים שונים: סלינה, תדר וכיכר ביאליק. בנוסף, הסרט יהיה זמין לצפייה בפלטפורמת הצפייה של הפסטיבל TISFF on Air.